ביקורת ספרותית על מותרות מאת יעל משאלי
ספר לא משהו

---

חוות דעת זו תהיה בליל של דברים (ולכן תהיה ארוכה מהרגיל אצלי): התייחסות לספר כספר, קצת מהחוויה האישית, קצת מהבקורת והתייחסות לחוות דעת של אחרות באתר.
כמדי יום נכנסתי לפני כמה שבועות לאתר לקריאת ביקורות על ספרים ונתקלתי בספר הזה. התקציר והביקורות סיקרנו ועוררו חשק לקרא את הספר.
בערב בהיותי בספרייה מצאתיו על מדפי ההחזרים. לאחר קריאה של כשליש מהספר...הרגשתי רוויה, החלטתי לעבור לספר קריאה אחר, ולראות באם ארצה לשוב לסיימו.
אז לא! חשק לסיימו לא היה, אך צורך לכתוב את אשר עלה בי מהמעט שקראתי בו היה גם היה.
הזדהיתי עם התקציר:
הייתי בת 21,2. היכרתי מישהו שמאד מצא חן בעיני. הבחור היה בגילאי ה- 30 המוקדמים, נאה, מרשים ודי אינטליגנטי. לאחר פגישה, שתיים שמעתי שהוא נשוי (הוא לא אמר לי). יום אחד כשהתקשר אלי לקבוע פגישה, אמרתי לו ששמעתי שהוא נשוי? הוא ענה שכן. שאלתי אז מה הוא רוצה ממני בעצם? הוא ענה שאחרי 10 שנות נישואים, מרגיש שחוק...עניתי לו שקשה לי להתחבר למה שאומר...הוא צחק ואמר: "אז חכי כשתהיי נשואה 10 שנים". בזה הסתיים הקשר ביננו. בגיל 23 נישאתי. את מילותיו זכרתי כקוריוז.
בשנתי ה- 17 לנישואי. הרגשתי שנישואי במשבר ואיני יודעת מה לעשות בנדון. הרגשתי שמשהו בי כבה, הרגשתי שאין בי חשק וכוח להשקיע...שאיני מסוגלת לסבול את בעלי ואת קרבתו...הרגשתי שמשהו לא טוב קורה לנו. תחושה סובייקטיבית שלי בה לבעלי לה היה חלק. ידעתי שאיני רוצה להגיע לגירושים, אך לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. איך להבעיר משהו שהולך ומתמוגג...איך להרים עצמי ולהמשיך. חשתי חוסר אונים ותסכול. לא היה לי עם מי לחלוק את ההרגשה, למי לספר, במי להיעזר?
ברוב יאושי כתבתי יום אחד באיזה פורום (של נשואים/נשואות) את אשר חשה. פיללתי שמישהי תענה...שמישהי תשתף בחוויותיה האמיתיות מחיי הנישואים...תיתן עצה, תובנה...תגיד שזה משבר שקורה...שזה חלק מחיי נישואים...השגרה...רציתי שמישהי תחלוק עמי את מה שבאמת חווה, חשה בחיי הנישואים שלה...רציתי לשמוע אמת ולא פאטוסים, הצהרות ריקות מתוכן, צ'יסבטים על כמה הכל נפלא תמיד!!! זכיתי לתגובה אחת - מאשה אחת, אשר כתבה שהיא נשואה 10 שנים,חיי נישואים שלה נהדרים, בעלה נהדר, היא חווה זיקוקי דינור בכל פעם שמקיימת יחסי מין עם בעלה! (זיקוקי דינור לא פחות!!!), על מה אני בכלל מתלוננת...תגובתה היתה כסטירת לחי. רציתי לכתוב לה ששמחה בשמחתה ולהציע לחכות לכשתהיה נשואה 17 שנה? לבסוף עניתי במילה אחת: "אשריך!"
תגובתה גרמה לי להרגיש עוד יותר גרוע ממה שהרגשתי. זיקוקי דינור? לא חשתי עם בעלי מעולם...גם לא אושר מופרז...תמידי? אולי אני הדפוקה שלא יודעת להינות ממה שיש...בעלי בחור נאה, אוהב, מפרגן...איך אני יכולה להרגיש אומללה או להתלונן? אולי אני ביקורתית מדי...ילדותית, גחמנית...מתבכיינת...ופגומה?
אז, הזדהיתי עם התקציר. אהבתי שסוף סוף נכתבים סיפורים אנושיים אמיתיים, או כפי שכתב יוסף "פורסת/ים באזמל חד ובלי הרדמה" את סיפורם.
ועכשיו, אומר את דעתי על הספר עצמו כספר ואת מה שלא אהבתי: לדעתי בכתיבה חשוב "האיך" יותר "ממה". כוונתי היא שככותב, סופר חשוב שתדע איך לכתוב את הסיפור מאשר הסיפור עצמו. לא אהבתי את הכתיבה. לא היה לי ברור מספיק מתי מסתיים הסיפור האישי של הכותבת ומתחיל הסיפור של המגיב (המרואיין). הספר הוא מעין מונולוג אישי בתוך מונולוגים של אחרים. זה לא ספר עיון, גם לא סיפורה האישי של המחברת, זו לא סיפורת. מבחינה ספרותית הספר לא שייך לשום ז'אנר.
מבחינת קהל הקוראים? - למי מיועד הספר? גם זה לא ברור...אולי הגרושים או העומדים בפני גירושין? גם זה לא בטוח...כי כל סיפור הוא סיפור אינדווידואלי וסובייקטיבי, יש לזכור שלכל צד יש את גרסאתו הוא...(מה שמצמצם את קהל הקוראים) - נשארים גרושים החשים שנעשה להם עוול, כאלה שנפגעו מהליך הגירושין או תוצאותיו, הרוצים לשתף, לטפל בכאבם או להתחשבן עם בן הזוג הנוטש?
לא הצלחתי להזדהות עם הדמויות, עם כאבם או כמיהתם למשהו ולא בגלל סיפורם, אלא בגלל צורת הכתיבה (מכירה ספרים על רוצחים ופסיכופטים שיכולתי להזדהות עמם יותר, כמו גם סיפורים פשוטים בתוכנם שנהיניתי מהם מאד, בגלל הכתיבה).
רציתי לתת לספר כוכב אחד...לבסוף הוספתי אחד נוסף בגלל ההזדהות עם התקציר ועם מה שבכל זאת עורר בי הספר (כולל הדברים הלא טובים).

» ביקורות נוספות של סבטלנה כהן
» ביקורות נוספות על מותרות