הספר בנוי מעשרה חלקים: מבוא, סיכום, ותשעה מונולוגים. שמונה חלקים מסופרים מפי נשים, והתשיעי מפי גבר. חשבתי שאוכל לקרוא אותו במקביל לספר עלילתי אחר. לא ידעתי לאיזו סוגה לשייך אותו. הוא לא פרוזה, לא עיוני, אולי קצת ממואר, אבל הכי מדויק: הוא מִישְׁמָשׁ בין שלושת אלו.
אז לא. לא הצלחתי למקבל אותו עם ספר אחר. הוא כל כך סחף אותי לתוכו, הרגשתי שאני יושבת מול כל אחת מן הנשים הנפלאות הללו, כל אחת בדרכה, ושותה את סיפורן בצמא.
כשסיפרתי בהתלהבות לע' עליו ועל כמה שאני "נהנית" ממנו (למה המירכאות? כי לא באמת אפשר ליהנות אל מול כאב של מישהו אחר) היא אמרה: "גרושות? נשים גרושות, מה לך ולזה"? אז תקשיבו: לא, לא צריך להיות גרושה כדי לקרוא אותו, וכדי להעריך אותו ולהבין עד כמה הוא טוב. סתם ככה להטות אוזן, במקרה הזה עין, כאדם לאדם, כאישה אל אחותה.
רגע לפני שהיא נכנסת למקלחת מעלה אריאלה פוסט בפייסבוק, ובו קוראת לנשים גרושות, רצוי כאלה בנות גילה, לשתף בסיפורי הגירושין שלהן. היא רוצה לשמוע על ההתמודדות שלהן, ועל המקרים הקשים יותר, המכוערים. היא רוצה בעיקר לאחוז בידן של שותפות גורל. כשהיא אחרי מקלחת וחוזרת לפוסט היא נדהמת מכמות הלייקים, והרצון והנכונות של מאות נשים לספר ולשתף.
וכך נולד הספר.
הנשים מספרות למשאלי את סיפורן. סיפורי חיים שלמם נפרשים בפני הקורא:
נישואין, הולדת ילדים, הורות, משפחתיות, בואם של הנכדים. מעגלים מעגלים של תקופות חיים. מסתבר שחיי נישואים הם סוג של נוסחה. וגם אם אישה חושבת שהיא מחזיקה בידה את הנוסחה המנצחת, באים החיים ומפוררים אותה. אין נוסחה מנצחת מסתבר.
"כל העולם הזה של מתגרשים הוא הרי יקום מקביל. מי יודע דברים כאלה כשהוא נשוי. מי חושב על דברים כאלה". (עמ' 62)
בין דפי הספר מקופלת קשת שלמה של רגשות:
אהבה, שנאה, צער, אכזבה, תדהמה, כאב, כעס, האשמה והלקאה עצמית - הו.. יש ממנה בנדיבות. והבושה. גם היא מופיעה במנות גדושות.
והאמון. האמון, מה איתו? הוא, שכל כך נסדק עד שלא נשאר ממנו כלום. לא טיפה אחת של רזרבה.
אהבתי את התיאור של שלומצ התל אביבית כשהיא מדברת על זוגיות, על הנינוחות שבזוגיות, לרגע הזה שהיא הופכת להיות נעלי בית. כן, אלו שמגיעים עם הטרנינג המרופט בו הכי נוח לנו. השקט והביטחון הבאים מתוך הידיעה שעם הקילומטרז' שעשינו יחד אפשר להיות הכי טבעיים ליד בן הזוג. בלי ההתאמצות של תחילת היחסים. אז זהו, כנראה שלא. לנצח נצטרך לדדות על עקבים?
אהבתי את כריכת הספר ואת העיצוב החכם של אמרי זרטל שהעלה בי חיוך למראה הלימון החתוך לשני חצאים. מיחידה אחת, החיתוך וההתרה של קשר הנישואים הביא לשני חצאים. ואין יותר מתאים מהלימון המותיר טעם חמצמץ בפה, ממש כמו הסיפורים כולם שהותירו בי משקע והציפו אותי רגשית לאורך כל הקריאה.
