ביקורת ספרותית על מותרות מאת יעל משאלי
ספר טוב

---

גיבורת הספר, אריאלה, גרושה בת 63, בייאושה, מפרסמת את הפוסט הבא לפני שהיא נכנסת למקלחת: "יאללה, גרושות, דברו איתי. אני שוקעת. מוכרחה לשמוע איך אחרות מתמודדות עם כל זה. כתבו לי. ניפגש. אני צריכה אוויר. מצופים. פרופורציות. גלגלי הצלה. סיפורים. לא של גרושות שהתגרשו נהדר. לא של גרושות מאושרות. לא שבעצמן יזמו את הפרידה. לא צעירות שכל העתיד לפניהן. לא מאוהבות בזוגיות שנייה. לא מסוחררות מהחופש באמצע החיים. לא שעושות חגים כולם יחד כי נשארו משפחה. מפרגנת לכן מכל הלב ומקנאה בכן משורשי השיער ועד קצות הבהונות, אבל עכשיו צריכה רק שבורות, מרוסקות ואומללות עם עדיפות ברורה לבנות גילי. אם אתן פה, אתן יודעות למה אני מתכוונת". כשהיא יוצאת היא מקבלת המון תגובות והצעות לשמוע את סיפורן, היא בוחרת כמה ויוצאת לראיין אותן.

הספר הזה מורכב מראיונות שערכה אריאלה עם שמונה נשים וגבר אחד ושאת סיפורן על המאורע המטלטל של פירוק התא המשפחתי הבסיס, הנחשב כשני בכאבו לאבדן של בן משפחה, היא פורסת בפנינו באזמל חד ובלי הרדמה. כל סיפור ייחודי בדרכו, ואחרי כל סיפור הייתי צריך לקחת אוויר. מדובר בסיפורים אישיים מאוד, חשופים ולא פשוטים לקריאה. הם מטלטלים וכואבים, וכל אחד, אך בעיקר מי שנמצא בזוגיות, בטח ארוכת שנים, ימצא תובנות מעוררי חשיבה וייתכן שגם ימצא את עצמו פה ושם, כי הסיפורים האלו הם מאוד אנושיים, קוצניים ודוקרים. בלי מסכות ובלי איפור. ככה כמו בחיים.

מלבד את שמה של יעל משאלי שכנראה שמעתי פה ושם, לא הכרתי אותה ולא קראתי שום ספר שלה עד היום. מן הסתם גם לא הייתי מגיע אל הספר הזה אילולא כתבה במקור ראשון שבה סיפרה משאלי על הגירושין שלה עצמה, על הטראומה ועל התהומות שאליהן היא הגיעה בחודשים שאחרי. הקריאה כאובה, ובכל זאת קשה להניח את הספר מהיד. הספר בוודאי מיועד לגרושים וגרושות, אבל גם מי שלא, ימצאו עניין בספר המאוד אנושי הזה.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על מותרות