וינסטון צ'רצ'יל חזה שההיסטוריה תזכור אותו לטובה מכיוון שהוא זה שיכתוב אותה. באותה מידה דוד המלך היה יכול להיות סמוך ובטוח שהתנ"ך יזכור אותו לטובה, מכיוון שכותביו ועורכיו יהיו נאמנים לממלכת יהודה ולבית דוד בפרט (היום היו מכנים אותם שופרות או דוידיסטים)
בסיפור אוריה החתי, הידוע גם ככבשת הרש, שומעים כמעט רק על דוד. רק הוא פעיל. דוד צופה מהגג (מציץ בלשון ימינו) בבת שבע מתרחצת, דוד שולח להביא אותה אל מיטתו, דוד עושה איתה מצוות ומעשים טובים, דוד מנסה לתמרן את אוריה בעלה לשכב איתה אחרי שנודע לו שהרתה, דוד כותב איגרת - למעשה, צו הוצאה להורג, דוד, בציניות שגם אחרי 3000 שנה היא פוערת עיניים ושומטת לסתות, שולח את האיגרת עם המוצא להורג (אוריה) אל התליין (יואב) וכן הלאה ככתוב בספר שמואל ב'.
בשדה העבודה הסוציאלית שבו אני רועה ולוחך עשב כבר כך וכך שנים רווח הביטוי "לתת קול", ליחידים חלשים או לאוכלוסיות חלשות (גם אם יחטוף אותי גדוד גובלינים, יכלא בתא אפל, ויאכיל אותי רק לחם צר, מים לחץ וחלווה מלוחה, אני לא אשתמש במילה המתועבת בעלת הארומה המרקסיסטית "מוחלשות") שקולם בדרך כלל לא נשמע.
בספר כבשת הרש נותן משה שמיר קול לאוריה החתי. הוא מעמיק בנפשו של הלוחם הזר שקשר את גורלו בגורל העברים ומרחיב את הביוגרפיה שלו הרבה מעבר לפרטים המצומצמים שנמסרים בקצרנות תנ"כית אופיינית. לפי שמיר נפשו של הלוחם החתי נקשרה בנפשו של דוד מלך ישראל עוד כשהאחרון היה בסך הכול מנהיג של כנופיית פוחזים שמתקיימים משוד ומאספקת שירותי שמירה שגולשים לעתים לגביית דמי חסות (פרוטקשן בלע"ז) בביוגרפיה שרקם עבורו שמיר אוריה החתי הוא מעין פורסט גאמפ של דוד שנוכח ברוב האירועים המרכזיים בחייו. הם מכירים בעיר הפלשתית גת, כאשר דוד בורח אל המלך אכיש מפני רדיפותיו של שאול, עבור בחיי הנדודים, הקרבות, הבריחה משאול והפרוטקשן (שמיר מבצע טוויסט נהדר בסיפור המפגש בין דוד ונבל הכרמלי, כאשר הוא משלב בו את חטא גניבת כבשת הרש (כפשוטו, לא כמשל) ע"י נבל כדי לארח את דוד ואת מפקדי צבא מרי הנפש שלו, ודוד, בחוש המוסרי שאולי היה לו בתחילת הדרך ודעך כשהשחית אותו השלטון, מגנה אותו על כך. זה פשוט מהלך מבריק) וכלה בהמלכת דוד בחברון אחרי מות שאול בקרב נגד הפלשתים בגלבוע.
הסיפור התנ"כי נע בין ארבע דמויות: דוד, בת שבע, אוריה ויואב. שמיר מוסיף לסיפור דמות חמישית - אבשלום. מתברר שהוא החל את תככיו ומזימותיו עוד במחנה בני ישראל הצרים על רבת בני עמון, והוא זה שמגלה לאוריה התמים מה עשתה אשתו האהובה עם מלכו האהוב, ולמה היה האחרון להוט כל כך להחזירו משדה הקרב אל חדר המיטות.
ויש עוד ועוד סוכריות ותופינים (או אשישות ורקיקים, אם אנחנו כבר בתנ"ך) בספר הנהדר הזה, אבל מכיוון שכבר שפכתי ספוילרים ככוכבי השמיים לרוב אעצור כאן.
העברית של שמיר נפלאה. תנ"כית ועשירה וזורמת וקולחת, אבל לא מתאמצת ולא חקיינית. גם בתוכן וגם בסגנון מדובר ברב אומן ספרותי, שזכאי וראוי לחמישה כוכבים.


















