וינסטון צ'רצ'יל חזה שההיסטוריה תזכור אותו לטובה מכיוון שהוא זה שיכתוב אותה. באותה מידה דוד המלך היה יכול להיות סמוך ובטוח שהתנ"ך יזכור אותו לטובה, מכיוון שכותביו ועורכיו יהיו נאמנים לממלכת יהודה ולבית דוד בפרט (היום היו מכנים אותם שופרות או דוידיסטים)

בסיפור אוריה החתי, הידוע גם ככבשת הרש, שומעים כמעט רק על דוד. רק הוא פעיל. דוד צופה מהגג (מציץ בלשון ימינו) בבת שבע מתרחצת, דוד שולח להביא אותה אל מיטתו, דוד עושה איתה מצוות ומעשים טובים, דוד מנסה לתמרן את אוריה בעלה לשכב איתה אחרי שנודע לו שהרתה, דוד כותב איגרת - למעשה, צו הוצאה להורג, דוד, בציניות שגם אחרי 3000 שנה היא פוערת עיניים ושומטת לסתות, שולח את האיגרת עם המוצא להורג (אוריה) אל התליין (יואב) וכן הלאה ככתוב בספר שמואל ב'.

בשדה העבודה הסוציאלית שבו אני רועה ולוחך עשב כבר כך וכך שנים רווח הביטוי "לתת קול", ליחידים חלשים או לאוכלוסיות חלשות (גם אם יחטוף אותי גדוד גובלינים, יכלא בתא אפל, ויאכיל אותי רק לחם צר, מים לחץ וחלווה מלוחה, אני לא אשתמש במילה המתועבת בעלת הארומה המרקסיסטית "מוחלשות") שקולם בדרך כלל לא נשמע.
בספר כבשת הרש נותן משה שמיר קול לאוריה החתי. הוא מעמיק בנפשו של הלוחם הזר שקשר את גורלו בגורל העברים ומרחיב את הביוגרפיה שלו הרבה מעבר לפרטים המצומצמים שנמסרים בקצרנות תנ"כית אופיינית. לפי שמיר נפשו של הלוחם החתי נקשרה בנפשו של דוד מלך ישראל עוד כשהאחרון היה בסך הכול מנהיג של כנופיית פוחזים שמתקיימים משוד ומאספקת שירותי שמירה שגולשים לעתים לגביית דמי חסות (פרוטקשן בלע"ז) בביוגרפיה שרקם עבורו שמיר אוריה החתי הוא מעין פורסט גאמפ של דוד שנוכח ברוב האירועים המרכזיים בחייו. הם מכירים בעיר הפלשתית גת, כאשר דוד בורח אל המלך אכיש מפני רדיפותיו של שאול, עבור בחיי הנדודים, הקרבות, הבריחה משאול והפרוטקשן (שמיר מבצע טוויסט נהדר בסיפור המפגש בין דוד ונבל הכרמלי, כאשר הוא משלב בו את חטא גניבת כבשת הרש (כפשוטו, לא כמשל) ע"י נבל כדי לארח את דוד ואת מפקדי צבא מרי הנפש שלו, ודוד, בחוש המוסרי שאולי היה לו בתחילת הדרך ודעך כשהשחית אותו השלטון, מגנה אותו על כך. זה פשוט מהלך מבריק) וכלה בהמלכת דוד בחברון אחרי מות שאול בקרב נגד הפלשתים בגלבוע.

הסיפור התנ"כי נע בין ארבע דמויות: דוד, בת שבע, אוריה ויואב. שמיר מוסיף לסיפור דמות חמישית - אבשלום. מתברר שהוא החל את תככיו ומזימותיו עוד במחנה בני ישראל הצרים על רבת בני עמון, והוא זה שמגלה לאוריה התמים מה עשתה אשתו האהובה עם מלכו האהוב, ולמה היה האחרון להוט כל כך להחזירו משדה הקרב אל חדר המיטות.
ויש עוד ועוד סוכריות ותופינים (או אשישות ורקיקים, אם אנחנו כבר בתנ"ך) בספר הנהדר הזה, אבל מכיוון שכבר שפכתי ספוילרים ככוכבי השמיים לרוב אעצור כאן.

העברית של שמיר נפלאה. תנ"כית ועשירה וזורמת וקולחת, אבל לא מתאמצת ולא חקיינית. גם בתוכן וגם בסגנון מדובר ברב אומן ספרותי, שזכאי וראוי לחמישה כוכבים.

רק 3 ביקורות? עוול לקהילת סימניה יותר מאשר לספר...

למרות שזה קשה להאמין, סופרים ויוצרים הם גם בני אדם. ולכן, באופן טבעי, גם לסופרים מוכשרים מאד יש את הספרים הטובים יותר והטובים פחות, יש את העליות ויש את הנפילות. ברגע שהצלחתי לחוות את השיאים של היוצר וגם את קניינו ההמוני יותר, אני מרגיש שהכרתי אותו. עם זאת, במקרים נדירים, לא משנה כמה אחפש ואנבור וארפרף, אמצא רק שיאים. אם זה עגנון, אם זה קפקפא - כל מה שאני שם את ידי עליו ששמם חתום בסוף, שווה הנאה רצופה. משה שמיר גם הוא נכנס לקטגוריה הזו, בזכות ולא בחסד. משה שמיר הוא עבורי מאחרוני דור הנפילים של הספרות העברית הארצישראלית.

כבשת הרש היא, בעיניי, לא רק עוד אבן בפסיפס שהופך את משה שמיר ליוצר הגדול שהוא, אלא אחת מגולות הכותרת. זוהי מלאכת מחשבת אמיתית של אדם שבקיא בחומרי המקור. כפי שתרגיש בעגנון את המקורות בין כל שורה לשורה, בין כל מילה ומילה ובין כל הברה והברה, כך גם כאן. אולי לא באותה רזולוציה ועומק, אבל באותה עוצמה אם לא יותר. היתרון כאן הוא שאתה גם משכיל. אצל עגנון אתה צריך לפענח צופן, כאן אתה קורא סיפור קולח מהנה ומושך, ובדרך גם לומד. אתה נעשה בקיא בפרשנויות והתוספות והמעשיות שצמחו סביב הסיפור המקראי, וזה נפלא. יצירה גדולה היא יצירה שיש בה ערכים מוספים, וסופר גדול הוא סופר שמצליח לשזור את הערך המוסף בלי להכביד על הסיפור. באופן כללי, יצירה שיש מחשבה מאחורה - היא יצירה שעושה כבוד לקורא. וזה מורגש.

אך מה הגדולה? ההשלמה המקיפה והמלאה לסיפור התנכ"י. כאשר קוראים את המקור, נפגשים בסיפור מאד מורכב. בגידות, רצח, חטאים, ישועות, חרטות. אך מה חסר? הרגשות, סיפורי הרקע, המניעים, התכלית ועוד. כל אלה נשארים לדמיון הקורא (והפרשנים), או לפחות הרוב. הכמיהה בהשלמה של כל החסר הזה היא גדולה, בגלל הקרבה של התוכן ללבנו היהודי. זהו דוד המלך, מבשר העוצמה, מקים ממלכתנו העתיקה. כמה היינו רוצים לדעת עוד, כמה היינו רוצים להבין. אך כמה רחוק...

שמיר חש את הכמיהה הזו וכמהה בעצמו. הוא עונה על בקשותינו אם על ידי פרשנות מראשו, אם על ידי פרשנות מסורתית ואם על ידי שילוב. וכך - הכל קם לחיים. מי זה אוריה בסיפור התנכ"י? הבעל של. מי הוא? מה הוא? האם למותו יש משמעות בעינינו? אולי אנחנו מתחלחלים מחטאו של דוד, אבל האם כואב לנו על אוריה? האם יכול לכאוב לנו עליו בלי להכיר אותו באמת? בכבשת הרש מופחת בדמות רוח חיים שלה הוא היה כל כך זקוק. אם זה בסיפור הרקע על עברו החתי, המפגש עם בית דוד, אם זו תושייתו, ואם זה הסיפור קורע הלב להבנת הקנוניה נגדו וההתמודדות עם האבסורד שבגבורתו נגד גורלו האכזר. כך, מותו מקבל משמעות שונה לגמרי.

אינני רוצה לקלקל יותר מדי. אך אם אתם מעוניינים לראות מחנות שלמים של צבאות ישראל קמים לחיים כנגד עיניכם ולצלול לתוך המורכבות, הדילמות והשאלות המוסריות של הסיפור התנכ"י, זהו הספר בשבילכם.

ד.א., רפרפרתי על הביקורות האחרות. שמעתי את הטענה שהספר הזה מהווה ביקורת על השחיתות השלטונית של בן גוריון לא רק כאן. מה אני אגיד? לא השתכנעתי.

האם הייתה הצצה תמימה, או קנוניה מתוחכמת?

הפרשה החלה מהצצה תמימה לכאורה של דויד, לאישה רוחצת בגג, בת שבע, אשת אוריה החיתי, מפקד נערץ בצבאו, בעת ששהה במערכה קשה.

מספר עובדות בפרשה:

תאוותו של דויד שלא ידעה שובע וגבולות, גרמה לו לרמוס ערכי, נאמנות ורעות, ולפגוע באידיאלים המבטאים את טובת הכלל, ניקיון כפיים, ואינטרסים מדיניים וביטחוניים האומרים היו לעמוד בראש מעייניו, ובכך הוא גילם עקרון עקום, הממלכה זה אני ותאוותי.

דויד ניסה להטמין מלכודת לנאמנו אוריה, שסרב ליפול לתוכה, סירוב שהביא לרציחתו, באמצעות נאמן אחר, ולהסתרת הרצח תחת מסווה של פעילות מבצעית הכרחית. דויד ניסה לטשטש עקבות וחשד לעוולה שעולל, על ידי עיוות המציאות וניסיון להסוות את מניעיו ומעשיו בשקרים ותככים.

המילה אין לו אלוהים, נכונה לדויד שעבר על שלושה צווים מעשרת הדיברות, אבל עדיין נתיניו ראו בו משיח אלוהים, מורם מעם, פריבילגיה שאפשרה לו לצאת ללא עונש ממשי. ביג דיל, כעונש בנו פרי אהבתו האסורה מת, מה שגרם לו לצחוק אחרון, בשעה שאמר, הוא מת ואני חיי (על המת).

בסוף דויד יצר ספין תקשורתי ציני על חטא הבגידה ועאלק התשובה.

משה שמיר לא הוטרד במיוחד מהשלכות מעשי השליט שחיי לפני כשלושת אלפים שנה, הטרידו אותו דפוסים של שחיתות והסתאבות שלטונית ואובדן ערכים בתקופת דויד, הדומים באופן מפתיע לדפוסי קלקול אמות מידה ומוסר עכשוויים.

שמיר חשב ששלטונו של דויד האחר, בן גוריון החל בהסתאבות שלטונית, הוא חשב שאידיאלים וערכים מתקשים לדור יחד עם אינטרסים שלטוניים. הוא חשב שאידיאליסטים נאמנים עשויים להתאכזב. מבחינתו אוריה מגלם את האדם שהיה נאמן לרעיון ולמנהיג, כחלק מקבוצה קטנה ומובחרת של גיבורי המלך דויד. מה שלא מנע ממנו לשלם מחיר כבד לנאמנותו ותמימותו בקנוניית בגידה של פטרונו דויד המלך, אשתו ואחיתופל סבא.

כבשת הרש, כתוב כיומנו של אוריה, על פני חמישה ימים, בהם אוריה מגלה את המזימה נגדו, ושואל את עצמו, כיצד זה יתכן? מחשבות שמעמידות את עברו כלוחם, מול הווה בו מבקשים להורגו. אוריה כתב את יומנו בסתר בשפה החיתית. לאחר מותו הוא התגלגל ליואב, ולאחר הוצאתו להורג של יואב, מסר אותו שלמה לאחימלך החיתי, שכתב את הפרק האחרון ביומנו של אוריה, כאחרית דבר.

שמיר מתאר דרמה תקופתית גדולה, באמצעות רומן היסטורי גדול המשחזר היטב את התקופה. ברקע, שמיר מציב את גיבוריו, כמי שעומדים מול אתגרי התקופה, באופן שמעלה שאלה גדולה, מה קובע את גורל האדם, התקופה, או הגיבור, ומהו בעצם אנטי גיבור מקשה שמיר, על ידי עיצוב דמותו המורכבת של אוריה, שחייו היו החמצה ואכזבה מרה. האם הוא בחר נכון את אשת חיקו, את דויד מנהיגו, והעם שעבורו הוא לחם. האם האנטי גיבורים הכרחיים לעיצוב מיתוסים?

מול התנ"ך, מציג שמיר את גרסת אוריה, כאנטומיה של בגידה. אוריה מתאר את דמותו של דויד, אידאלית וכריזמטית, מי שישב במדורות הלוחמים, הדומות למדורות הפלמ"ח האוונגרדי, בהן עוצבה דמותו המכשפת את חייליו. האם זאת דמותו האמתית של דויד?. הטרגדיה של אוריה, היא העובדה שהמנהיג האמתי שלו היה שונה ומורכב מהדמות שאוריה האמין בה. אוריה נישאר כפי שהיה ואילו דויד השתנה בשעה שהחליק במדרון שלטון משחית, מוקף בחבורת תככנים שהפכה אותו לנרקיסיסט נכלולי, עריץ ומנותק מחבריו שהיו עבורו לכלי שח מט במשחק ציני של אינטרסים וכוח לא מרוסן.

שמיר הסופר שעיצב את דמות הצבר המיתולוגי, בספרו, הוא הלך בשדות, ומצד שני, היה פובליציסט וחבר כנסת, לא שופט את דויד. הוא מתאר אותו דרך פריזמה מקיאווליסטית, לפיה מנהיגים בתקופה מורכבת ומאתגרת, חייבים היו להיות, מתוחכמים, חזקים ולעתים רעים.

שמיר כתב רומן היסטורי מעניין, אם כי בשפה ארכאית ויפה, הקשה מאוד לקריאה, במשפטים מורכבים וארוכים, אך שנכנסים לאווירה, מתהווה כישוף באופן ששמיר לוחם הפלמ"ח, מתאר לוחם אחר, את אוריה המקראי, דיאלוג מורכב בין התנ"ך והוויה ישראלית, שעיצבה את התרבות הישראלית. שמיר מציב ברומן שלו שאלה מוסרית, מהם הכוחות המניעים את האנושות, הטוב, הרוע, או אולי שני הכוחות כרוכים אלה באלה, מעצבים יחד את ההוויה האנושית?

פרשת אוריה החיתי, מהדהדת בתרבות הישראלית. אני חזרתי אליה בגלל פרשה ביטחונית אחרת, פרשת הצוללות, שמעוררת בי מחשבות נוגות. לאחר שסיימתי את הספר הבנתי שהאנלוגיות של שמיר הן תמימות, לעומת המציאות הנוכחית. לא אפתח כעת דיון, רק אסיים בשיר עצוב על אוריה, נאסף תשרי, שירו של נתן יונתן, אותו שר והלחין צביקה פיק:

מת אב ומת אלול ומת חומם
גם נאסף תשרי ומת עימם
רק נשארה גחלת עמומה
של אהבת הקיץ הגדומה.

מת אב ומת אלול...

חטאי האיש והאישה והנחש
חטאת דוד באוריה, כבשת הרש
ויונתן ויערת הדבש.

גבר אמיתי אוריה החיתי, הבין שאשתו בגדה בו, ומחליט שאין טעם להילחם על אהבה. רק מה: הוא לא לוקח בחשבון שעוצמת נפשו תהיה למושא קנאה של דוד, המלך שלא רוצה להודות בחולשותיו. וכך מתאר הסופר את הלכי נפשו ומחשבותיו של אוריה, כשהוא מנסה להבין מה נרקם סביבו, בתוך מהלכי מלחמה, למען נצחון הארץ שאותה אימץ לו. יש משהו בספר הזה שהזכיר לי את מחשבותיהם של רבים שנלחמו למען הקמת מדינת ישראל, והרגישו שהמדינה בוגדת בהם.