הלכנו פעם לניחום אבלים אצל מכרה שהתאלמנה. הבית שבו היא והמנוח גרו היה קצת קטן מדי ואולי גם מרוחק מדי עבור רוב האנשים, אז השיבעה התקיימה אצל הבן שלה, בביתו המרווח והמעוצב לעילא במושב במרכז הארץ. בשלב כלשהו עזבו החברים והשכנים של הבן, והוא הצטרף אלינו בעיקר בסיפורי חו"ל. האיש בעל השם-של-טייס, בוגר שירות בטחוני רב שנים וגימלאי של מערכת הביטחון (כן, הם יוצאים לגימלאות מוקדם יחסית), היה בין שתי נסיעות בענייני עבודה למדינות שונות במזרח אפריקה. במילים אחרות, הוא סוחר במערכות נשק. אבל על זה הוא לא דיבר, אלא רק סיפר על נחשלות שירותי הרפואה, מוראות הבירוקרטיה והדרך שבה צלבים עשויים עץ זית שקנה בעיר העתיקה בירושלים סייעו לו לשמן את דרכו ולהסיר חסמים כאלה ואחרים. הוא איש מאוד נחמד, עם יכולת סיפורית טובה וחוש הומור, והכל היה משעשע מאוד כל עוד לא חושבים לעומק על מהות הביקורים האלה. אחר כך אמרנו את הפסוקים המתבקשים, חיבקנו את מי שצריך, ויצאנו מהמזגן דרך הגינה המטופחת והמתוחזקת אל הרחוב הלוהט, הטסלה של בעל הבית בוהקת ליד עמדת הטעינה.
המון זמן לא חשבתי על האירוע הזה, אבל פתאום הוא עלה לי כשקראתי את הספר החדש של ישי שריד. זיו הוא צעיר תל אביב בן עשרים ושלוש שאך זה השתחרר מיחידה טכנולוגית בצבא ומיד מצא עבודה בחברה טכנולוגית שהמוצר שלה הוא מערכות שגוברות על אבטחה של טלפונים ניידים, חודרות אליהם, ושואבות את המידע הנמצא בהם. במילים אחרות זיו הוא "מגלה חולשות". חוץ מזה הוא איש נחמד, קצת תמים, קצת מבודד חברתית אך מחובר למשפחתו, מאוד חכם בהיבטים מסוימים, וטיפש או עיוור להיבטים אחרים. לבסוף יש לו גם סיבות טובות לגנוב את הטכנולוגיה ולעשות בה שימוש אישי כדי לנסות להציל את אחותו מהמצב הגרוע והמסוכן שנקלעה אליו שלא באשמתה.
זה ספר שהוא לא מדע בידיוני בשום צורה. למעשה הוא מדבר על טכנולוגיה מסויימת, שגם אם היא לא מצוינת בשמה, התיאור בספר די שקוף. העלילה גם לא מציגה מורכבות רבה, למרות שהיא מנסה. יש שם את כל הרכיבים הנדרשים, אבל הסופר היה מגויס יותר מדי למסר, ולכן הרמזים המטרימים שקופים מדי, הדמויות קריקטוריות מדי, והספר חלש.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
