#
יש לי שריטה. אני לא יכולה לסבול שמישהו מנכס לעצמו את עבודתו של אחר. העתקה ספרותית גורמת לי להחרים את המעתיק, בלי קשר לאיכות עבודתו. זה מה שעשיתי, כשהתברר לי תוך קריאת "להיות שם" של קושינסקי, שהוא מועתק כולו – על בדיחותיו והטוויסטים בעלילה – מהספר "ניקודם דיזמה עולה בדרגה" (כך הוא נקרא אז) של בן ארצו הנידח של קושינסקי, שניתן להניח שחשב שאף אחד לא ישים לב.

קראתי לפני זמן מה את "מחר ניסע ללונה פארק" של אילנה ברנשטיין והתרשמתי מאד מאיכות הכתיבה והיכולת התיאורית של אותה אם קשת יום וחסרת מירכוז, המנסה "לגדל" את שני ילדיה לבד, עם חוסר כישורים, חוסר יכולת להתמודד עם המציאות, ובעיקר חוסר כסף כרוני ונורא. ואז קראתי על האשמת ברנשטיין בהעתקה של סיפורה של אולמי, שהקדים את "מחר ניסע ללונה פארק". חשבתי שאני צריכה לקרוא אותו, כשיתורגם ולהחליט האם להוסיף דלק למוקד עליו הועלתה ברנשטיין.

ובכן, שני הסיפורים באמת דומים. בשניהם אם צעירה המגדלת לבד שני ילדים – הצרפתיה שני בנים, הישראלית בת ובן. בשניהם האם חסרה כישורים ויכולת, והילדים צריכים לגדל את עצמם ואת אחיהם וגם לטפל באימם. בשני המקרים המחסור הכלכלי מוסיף על ההתנהגות הקשה של הדמות "הבוגרת", הלוקה בבעייה נפשית שאיתה היא צריכה להתמודד יום יום. בשני המקרים האם מעדיפה את הבן הקטן, למרות שהבכור/ה הוא/היא העוזר/ת לה להתמודד. הצרפתיה לוקחת את ילדיה לראות את הים באמצע החורף, קור אימים וגשם זלעפות, כי הם אף פעם לא יצאו לחופשה ואף פעם לא ראו את הים. הישראלית לוקחת את ילדיה ללונה פארק בחורף כשהוא נטוש, בעצם. שני הסיפורים נכתבו על ידי שתי סופרות ידועות ומוערכות, ושניהם זכו בפרס: ברנשטיין בפרס ספיר, אולמי בפרס אלאן פורניי.


אבל יש גם הבדלים, למרות הדמיון בסיפורים. הישראלית מתייחסת מאד לסביבה השופטת אותה. למרות שבסיפור אין שמות לדמויות, סביבתה של הישראלית מלאה יותר באנשים אחרים, המושיטים לה לפעמים יד עוזרת. הצרפתיה פחות קשוחה מהישראלית, יותר בודדה והאווירה השורה על הסיפור היא של חוסר אונים וחוסר מוצא.

האם מדובר בהעתקה, שהיא מודעת או בהשפעה בלתי-מודעת? לא הצלחתי להגיע להחלטה. מה שכן – הנובלה של אולמי כתובה באופן נפלא, באמינות רבה. בסוף הסיפור הבנתי שעצרתי את נשימתי בעמודים האחרונים. נושא קשה לקריאה, כישרון גדול.

#
יש לי שריטה. אני לא יכולה לסבול שמישהו מנכס לעצמו את עבודתו של אחר. העתקה ספרותית גורמת לי להחרים את המעתיק, בלי קשר לאיכות עבודתו. זה מה שעשיתי, כשהתברר לי תוך קריאת "להיות שם" של קושינסקי, שהוא מועתק כולו – על בדיחותיו והטוויסטים בעלילה – מהספר "ניקודם דיזמה עולה בדרגה" (כך הוא נקרא אז) של בן ארצו הנידח של קושינסקי, שניתן להניח שחשב שאף אחד לא ישים לב.

קראתי לפני זמן מה את "מחר ניסע ללונה פארק" של אילנה ברנשטיין והתרשמתי מאד מאיכות הכתיבה והיכולת התיאורית של אותה אם קשת יום וחסרת מירכוז, המנסה "לגדל" את שני ילדיה לבד, עם חוסר כישורים, חוסר יכולת להתמודד עם המציאות, ובעיקר חוסר כסף כרוני ונורא. ואז קראתי על האשמת ברנשטיין בהעתקה של סיפורה של אולמי, שהקדים את "מחר ניסע ללונה פארק". חשבתי שאני צריכה לקרוא אותו, כשיתורגם ולהחליט האם להוסיף דלק למוקד עליו הועלתה ברנשטיין.

ובכן, שני הסיפורים באמת דומים. בשניהם אם צעירה המגדלת לבד שני ילדים – הצרפתיה שני בנים, הישראלית בת ובן. בשניהם האם חסרה כישורים ויכולת, והילדים צריכים לגדל את עצמם ואת אחיהם וגם לטפל באימם. בשני המקרים המחסור הכלכלי מוסיף על ההתנהגות הקשה של הדמות "הבוגרת", הלוקה בבעייה נפשית שאיתה היא צריכה להתמודד יום יום. בשני המקרים האם מעדיפה את הבן הקטן, למרות שהבכור/ה הוא/היא העוזר/ת לה להתמודד. הצרפתיה לוקחת את ילדיה לראות את הים באמצע החורף, קור אימים וגשם זלעפות, כי הם אף פעם לא יצאו לחופשה ואף פעם לא ראו את הים. הישראלית לוקחת את ילדיה ללונה פארק בחורף כשהוא נטוש, בעצם. שני הסיפורים נכתבו על ידי שתי סופרות ידועות ומוערכות, ושניהם זכו בפרס: ברנשטיין בפרס ספיר, אולמי בפרס אלאן פורניי.


אבל יש גם הבדלים, למרות הדמיון בסיפורים. הישראלית מתייחסת מאד לסביבה השופטת אותה. למרות שבסיפור אין שמות לדמויות, סביבתה של הישראלית מלאה יותר באנשים אחרים, המושיטים לה לפעמים יד עוזרת. הצרפתיה פחות קשוחה מהישראלית, יותר בודדה והאווירה השורה על הסיפור היא של חוסר אונים וחוסר מוצא.

האם מדובר בהעתקה, שהיא מודעת או בהשפעה בלתי-מודעת? לא הצלחתי להגיע להחלטה. מה שכן – הנובלה של אולמי כתובה באופן נפלא, באמינות רבה. בסוף הסיפור הבנתי שעצרתי את נשימתי בעמודים האחרונים. נושא קשה לקריאה, כישרון גדול.