• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
חוף הים

חוף הים

מאת ורוניק אולמי

הביקורת של rea

תמונה של rea
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
חוף הים

חוף הים

מאת ורוניק אולמי

הביקורת של rea

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של rea
הוצאה לאור:כרמל
שנת הוצאה:2022
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
yaelhar
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 3 שנים

“# יש לי שריטה. אני לא יכולה לסבול שמישהו מנכס לעצמו את עבודתו של אחר. העתקה ספרותית גורמת לי להחרים”

2/3
ביקורות על חוף הים
הבאה
זה שאין לנקוב בשמו
לפני 3 שנים

“ברוכים הנמצאים. ברוכות הנמצאות. למי שתהו לאן נעלמתי, אז הייתי בחופשה קצרה במקום שנקרא "העולם האמיתי”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 4 שנים•2 דקות קריאה

לפני שנה התחוללה מהומה בקהילה הספרותית בארץ. לאחר שהספר שכתבה אילנה ברנשטיין מחר ניסע ללונה פארק זכה בפרס ספיר טענה העיתונאית גילי איצ'קוביץ שברנשטיין העתיקה חלקים מספרה של ורוניק אולמי חוף הים. לבסוף שככה הסערה. השנה יצא בכרמל הוצאה לאור הספר חוף הים ואתמול קראתי אותו. הספר הוא קצר 79 עמודים והוא מעולה. העלילה מתארת אם חד הורית שיוצאת למסע עם שני ילדיה הקטנים. האימא ששמה לא מוזכר בספר מעורערת בנפשה ובמהלך המסע היא מגלה ששכחה את הכדורים הפסיכיאטרים שלה בבית. המסע הופך לסיוט לא מפסיק לרדת גשם האם ושני ילדיה נוסעים באוטובוס שום דבר לא הולך כמו שצריך הגיבורה של הספר עצבנית כועסת רעבה עייפה לא יודעת מה לעשות לא מבינה מה קורה סביבה ילדיה מעצבנים אותה למרות שהיא אוהבת אותם. היא בסך הכול רוצה שילדיה ייראו את הים. הם ישנים במלון זול ישן ומתפרק אין להם קשר עם הסביבה. הגיבורה לא מבינה מה אנשים אחרים עושים איך הם מעבירים את היום? איך הם נרדמים בלילה? איך הם מצליחים לחיות חיים נורמליים ולא משתגעים מאבדים את השפיות. ככל שהעלילה מתקדמת המסע לחוף הים הופך לסיוט גם לאם וגם לשני ילדיה עד לסוף הרומן המפתיע.
הספר לדעתי הוא מעולה אין לי מושג אם אילנה ברנשטיין העתיקה ממנו או לא וזה גם לא חשוב לי.
את הספר תרגמה מצרפתית: אילה בן-פורת.
ספר מעולה מומלץ.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של ויויאן
ויויאן
תמונה של מירית
מירית
תמונה של יוסף
יוסף
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של אתל
אתל
תמונה של גבריאלה
גבריאלה
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
30קוראים|גיל ממוצע57|50%נשים

על המבקר

תמונה של rea

rea

ותיק
חבר מזה 9 שנים
345 ביקורות•1 נבחרות•5,654 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•קובצי סיפורים - אנתולוגיות
תמונה של rea
rea
ותיק
חבר באתר מזה 9 שנים
ביקורות345
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל5,654
דירוג ממוצע4.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית185ספרות מתורגמת118קובצי סיפורים - אנתולוגיות8

דיון על הביקורת

5 תגובות
מירית
מירית•לפני 4 שנים

אין אמא רעה יש אמא רעבה :)

ביקורת טובה.
מירית
מירית•לפני 4 שנים

אין אמא רעה יש אמא רעבה :)

yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

מאז קראתי (והערכתי) את "מחר ניסע ללונה פארק" רציתי לקרוא את הספר הזה.

תודה על הביקורת.
dina
dina•לפני 4 שנים
סיקרנת. אחפש אותו.
Rasta
Rasta•לפני 4 שנים
אילנה משעממת אותי נורא. הספר הזה נשמע טוב, תודה שהבאת.
5 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של rea

ברוקלין

ברוקלין

יעל בארי

סיימתי את "ברוקלין" של יעל בארי בערב אחד, ומאז אני חושב על כמה קל ללכת לאיבוד בתוך חיים שאתה בעצמך בחרת. הספר הזה זרק אותי בבת אחת לתוך החורף הניו-יורקי הכי בודד שיש. לא הבדידות הרומנטית הזו מסרטים הוליוודיים, אלא הבדידות המצמיתה, היומיומית, שחונקת אותך לאט בדירה קטנה מעבר לים כשהבנזוג שלך נמצא בכלל בישראל. מה שיפה פה זה שבארי לא צריכה דרמות ענק או פיצוצים. היא לוקחת שגרה פשוטה של לימודים, קור מקפיא וטיולים ברחוב, ומזקקת מהם תחושה חריפה של זרות. הניסיון הזה "להרגיש אמריקאית" אבל לחשוב ולכתוב בעברית, מייצר מתח פנימי מטורף שפשוט מהפנט לקרוא. זה לא ספר טיסה קליל. הוא אינטליגנטי, הוא חותך בבשר החי, ויש בו משהו קצת מטריד ומאיים שמרחף מעל כל עמוד, למרות שלא קורה שום אסון גלוי. אם אתם אוהבים נובלות קצרות, מדויקות פסיכולוגית, שמשאירות אתכם עם חומר למחשבה – רוצו לקרוא. קול ביכורים פשוט מעולה.

לפני חודש•
★★★★★
•rea
הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ קוֹרֵא שִׁירִים

הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ קוֹרֵא שִׁירִים

שמעון צימר

אחרי שסיימתי לקרוא, הבנתי שהספר הזה הוא לא רק ספרות, הוא קליניקה פסיכולוגית מבריקה ואכזרית של הגבר הישראלי הבורח מעצמו. עזבו עלילה, הנה מה שקורה שם באמת מבחינה נפשית:🔹 הגוף כזירת חרדה (היפוכונדריה כמסך עשן): הגיבורים עסוקים באובססיביות במצב הבריאותי ובכדורים שלהם. למה? כי קל יותר לפחד מהתקף לב מאשר להתמודד עם האימה האמתית: ריקנות קיומית וכישלון יצירתי. המחלה המדומה היא מנגנון הגנה שנותן להם תירוץ לא לפעול בעולם.🔹 האגו הפצוע והרעב להכרה: הכותרת המרירה אומרת הכול. הגיבורים תופסים את עצמם כגאונים, ומולם עומד עולם מנוכר שמעדיף ארוחת בוקר יקרה בבית קפה על פני שירה עברית. במקום לבדוק את עצמם, הם מסתגרים בבדידות מזהרת של "לא מובנים". קומפולסיית הבריחה: הנדודים בספר הם לא טיול, הם בריחה כפייתית מטראומות וחרדת נטישה. הם מנסים לברוח מהמחנק התל-אביבי למקומות "פראיים" כדי להיוולד מחדש, אבל המבנה הנפשי שלהם מקובע. הם משחזרים את אותו הרס עצמי בכל מקום, וחוזרים חפויי ראש.
שורה התחתונה: אצל צימר, השירה היא לא כלי לריפוי – היא עוד מנגנון הגנה מתוחכם שנועד להגן על אגו שברירי מפני מפגש אמתי עם המציאות.
מומלץ בחום למי שמחפש כתיבה חשופה בלי פילטרים.
הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפני חודש•
★★★★★
•rea
מחברת פרידה | דגים

מחברת פרידה | דגים

מיטל זהר

סיימתי לקרוא אותו עכשיו, והלב שלי עדיין דופק חזק.
זה לא ספר רגיל. זה איחוד של שני יומנים אישיים, חשופים ברמות שכמעט קשה לשאת. החלק הראשון ("מחברת פרידה") מפרק לגורמים שברון לב ופרידה זוגית, לא כרומנטיקה עצובה אלא כאירוע פיזי ואלים שמפרק את הנפש. החלק השני ("דגים") נכתב שנים אחר כך, ומתעד התמודדות עם סרטן קשה במציאות ישראלית מדממת. מיטל זהר כותבת בלי שום פילטרים. אין פה סנטימנטליות, אין נחמות זולות, ואין ניסיון לייפות את הכאב או את החולי. הכתיבה שלה רזה, מדויקת וישירה כמו סכין מנתחים. היא מביטה לקטסטרופה הפרטית והציבורית ישר בעיניים, וזועקת מתוך הדפים משפט אחד שמסרב להרפות: "אני רוצה לחיות". יצאתי מהקריאה הזו מטולטל, פצוע, אבל גם מלא הערכה לעוצמה שיש במילים. ספר חובה לכל מי שמחפש ספרות אמיצה, חסרת פשרות, שנוגעת בעצב החשוף של הקיום.
הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפני חודש•
★★★★★
•rea
דיה הניג

דיה הניג

אילנה ברנשטיין

לקח לי כמה ימים לאסוף את המילים בשביל לכתוב את הפוסט הזה... 💔📖יש ספרים שאתה מסיים לקרוא, סוגר את הכריכה, וממשיך הלאה בחיים. ואז יש את "דיה הניג" של אילנה ברנשטיין. הספר הזה פשוט פירק אותי, ואני עדיין מנסה לעכל את מה שקראתי. הגעתי אליו בלי ציפיות מוגדרות, ומצאתי את עצמי בתוך רכבת הרים פסיכולוגית קשוחה ומטלטלת. הספר מציג מבנה מטורף של מונולוגים וראיונות אחרי מקרה רצח במשפחה, וזה מרגיש כאילו אתה מציץ לתוך הסיוט הכי גדול של אנשים נורמטיביים לחלוטין. מה שתפס אותי חזק זו הדרך שבה ברנשטיין מתארת אלימות רגשית. בלי צעקות, בלי סימנים כחולים – רק כוחניות שקטה, מילים חדות ושתיקות שפשוט מחריבות נפש של אדם מבפנים. הכתיבה שלה היא כמו בוקס ישיר בבטן, בלי פילטרים ובלי הנחות לקורא. זה היה קריאה אינטנסיבית, לפעמים כואבת פיזית, אבל לא יכולתי להניח את הספר מהיד. הוא הולך איתי כבר כמה ימים ברצף ולא יוצא לי מהראש. בעיניי, זו יצירת מופת ישראלית מטורפת, גם אם היא רחוקה מלהיות קלה לעיכול.

לפני חודש•
★★★★★
•rea
הסטודנט - חדר עבודה

הסטודנט - חדר עבודה

מיכל בן-נפתלי

סיימתי לקרוא את הספר החדש של מיכל בן נפתלי, והוא לא מרפה ממני. הספר מורכב משתי נובלות יפהפיות ומשלימות, שכל אחת מהן תוקפת מכיוון אחר את המושגים הכי בסיסיים של החיים שלנו: הורות, היעדר, ומשפחה.
בנובלה הראשונה, "הסטודנט", אנחנו פוגשים זוג מרצים מבוגרים לפילוסופיה שבחרו לא להביא ילדים. השקט שלהם מופר כשהם "מאמצים" רוחנית סטודנט צעיר, אבל ההיעלמות הפתאומית שלו מותירה אותם עם שאלות קשות על הבחירה שלהם ועל האשמה שמגיעה אחריה. הכתיבה כאן פילוסופית, מאופקת ודוקרת.
בנובלה השנייה, "חדר עבודה", הכיוון מתהפך. הפעם מדובר בממואר אישי ואינטימי של ילדה שגדלה ממש בתוך חדר העבודה העמוס של אביה, מוקפת באנציקלופדיות ובשתיקה המורכבת של אמה. זהו ניתוח מרתק של המשפחתיות הבורגנית, ושל הניסיון של אישה למצוא את הקול שלה בתוך עולם גברי ואינטלקטואלי. בן נפתלי כותבת בסגנון המינימליסטי והמדויק שמאפיין אותה (מי שקרא את "המורה" יזהה מיד). זה לא ספר טיסה, אלא ספר שדורש קריאה איטית, כזו שמשאירה חומר למחשבה הרבה אחרי שהדף האחרון נסגר.
מומלץ בחום למי שמחפש ספרות עברית במיטבה, שלא מפחדת לגעת במקומות הכי חשופים של הנפש.
הספר יצא בהקשרים, ידיעות אחרונות, יצירה עברית. בסדרת 'חוג קריאה'.
עורך אחראי: גיא בן נון
עורכי הסדרה: יגאל שוורץ ולי ממן.
עורכת הספר: לי ממן.

לפני חודשיים•
★★★★★
•rea
בין השניה לשלישית

בין השניה לשלישית

גיא עד

בין השניה לשלישית הוא ספרה העשירי של גיא עד. הספר מציג מגוון דמויות שמתקשות להיות שייכות או להיות חלק מקבוצה.
במרכז הספר עומדת אישה יפה ובתה החכמה, ולצדן אהוב בעל מום.
נוסף להם יש כלב, וילד יחדיו הם כמעין 'משפחה', ייחודית ושולית הרוצה לחיות בשלום הרחק מהמרכז המלחיץ.
הנובלה הזו היא מופת של כתיבה ישראלית. היא דוחסת לתוכה את כל המרכיבים של החברה הישראלית: זוגיות, יחסי אב, אם בנים, בנות. חיכוכים במשפחה, חיכוכים בישוב וחיכוכים במדינה. גיא עד בנתה פה עולם פנימי מצד אחד, בו הדמויות נעות לפי קצב פנימי, ואינן נענות לציפיות החברה. אך מצד שני כאשר הילד שכבר הפך גבר נועד להתגייס, האב והאם שולחים אותו להגן על המדינה.
הספר הוא בעל 193 עמודים.
זה ללא ספק אחד הספרים המיוחדים שיצא לי לקרוא בזמן האחרון. המתח הפנימי של הדמויות עבר אלי, והעביר לי היטב את קשייהן ולבטיהן, של הדמויות הן הגבריות והן הנשיות.
קראתי את הספר בכמה שעות זהו ספר קיצי שמתאים לקיץ הישראלי, אך עדיין מספק בריחה מהמציאות הישראלית הקשה.
הספר יצא בהוצאת 'יצירה עברית' במסגרת 'חוג קריאה' בעריכתם של פרופ' יגאל שוורץ ודקלה קידר. הספר יצא ב'מכון הקשרים' בשיתוף 'ידיעות ספרים.'
ספר חדש יצא במאי 2026.
עורך אחראי: גיא בן נון
עורכי הסדרה: לי ממן ויגאל שוורץ
עורכת הספר: שלומית הרלינג
לסיכום. גיא עד היא סופרת ישראלית מוכשרת שכותבת פרוזה דחוסה, מצומצמת ומדויקת. המרחק בין המילים למשפטים ולפסקאות יוצרים אצל הקורא, חוויה משמעותית ומיוחדת, וללא ספק הספר הזה עוד ילווה אותי ימים רבים.

לפני חודשיים•
★★★★★
•rea
אובססיה : דו"ח מעקב

אובססיה : דו"ח מעקב

ליאת פלדמן

השבוע סיימתי לקרוא את 'אובססיה' של ליאת פלדמן, ספר שפשוט לא נתן לי להניח אותו מהיד וקראתי אותו בנשימה אחת ביום אחד.
הספר כתוב בצורה ייחודית – כדו"ח מעקב יבש לכאורה,
אבל כזה שמלא ברגש מתפרץ ואובססיבי. הוא עוקב אחרי אישה שלא מצליחה להשלים עם סיום הקשר שלה, ומתחילה 'לבלוש' אחרי האקסית שלה ברחובות תל אביב.
מה שכל כך חזק בספר הזה הוא הגבול הדק שפלדמן משרטטת בין שברון לב לגיטימי לבין אובדן שפיות. מצד אחד, קל לשפוט את הגיבורה על המעשים הקיצוניים שלה, אבל מצד שני, מי מאיתנו לא הרגיש פעם את הצורך הבלתי נשלט הזה לדעת 'מה הצד השני עושה עכשיו?'.
הכתיבה של פלדמן ישירה, חשופה ולפעמים כואבת מאוד. זה לא ספר מתח רגיל, אלא מסע פסיכולוגי לתוך הנפש של מישהי שפשוט מסרבת להגיד 'זה נגמר'.
לסיכום: ספר מטלטל, קצבי וחשוף. מומלץ לכל מי שאוהב ספרות שחופרת עמוק בתוך מערכות יחסים ולא מפחדת להראות את הצדדים הפחות יפים שלנו."

לפני חודשיים•
★★★★★
•rea
הזדמנות לפני אחרונה

הזדמנות לפני אחרונה

דרור משעני

כולנו מכירים את התחושה הזו של פחד לאבד משהו טוב שקרה לנו. ב"הזדמנות לפני אחרונה", דרור משעני לוקח את הפחד הזה לקצה הכי אפל שלו.
אלי, הגיבור, הוא לא רוצח ולא נבל. הוא בסך הכל אדם שבור שרוצה לאהוב שוב. אבל כשהוא פוגש את ליה, הוא עושה טעות אחת קטנה – שתיקה אחת במקום הלא נכון – שהופכת לכדור שלג של שקרים.
מה ששבר אותי בספר זה לא ה"מתח" הבלשי, אלא הבדידות. אלי נמצא ליד ליה, מחבק אותה ומנחם אותה, כשבפנים הוא נושא סוד שמרעיל את הכל. משעני מצליח להפוך אירוע יומיומי כמו מציאת כלב מת למחנק בגרון. הוא מראה לנו איך ברגע אחד של חולשה, אנחנו יכולים להפוך לאנשים שאנחנו הכי מפחדים להיות – אלו שבוגדים באמון של מי שחשוב להם.
זהו ספר על אשמה שאין לה לאן ללכת. הוא שואל שאלות קשות: האם אנחנו באמת מכירים את מי שישן לצידנו? והאם "כוונה טובה" יכולה לכפר על שקר כל כך עמוק?
סיימתי את הספר עם תחושה חזקה שגם אם האהבה מקבלת הזדמנות נוספת, הצלקת של חוסר האמון תמיד תישאר שם. ספר חכם, כואב ובעיקר אנושי מאוד.

לפני חודשיים•
★★★★★
•rea
אמא מתה

אמא מתה

איציק יושע

בספר "אמא מתה", איציק יושע מנפץ את אחד הטאבוים הגדולים בחברה הישראלית – חובת הסליחה והגעגוע להורים. דרך סיפורם של שלושה אחים הנפגשים להלוויית אמם, יושע פורש יריעה חשופה ומטלטלת של ילדות בצל התעללות פיזית ונפשית קשה. הכתיבה שלו אינה מנסה להתייפות או למצוא חן; היא ישירה, דחוסה ורוויה בכעס מוצדק שנותר בוער גם עשורים לאחר מכן.
מה שהופך את הספר למרתק במיוחד הוא הדינמיקה בין האחים, שכל אחד מהם נושא את צלקות העבר בצורה אחרת, והאומץ של המספר להצהיר בקול רם שהמוות הוא לעיתים שחרור ולא רק אובדן. זוהי בדיה אוטוביוגרפית שמרגישה כמו עדות חיה, המעניקה לגיטימציה לכל מי שחווה הורות פוגענית להפסיק להרגיש אשם על חוסר האהבה שלו. למרות הנושא הקשה, הספר נקרא בנשימה אחת בזכות קצב מהיר וכנות נוקבת, והוא מותיר את הקורא עם המחשבה המנחמת שלעיתים התיקון האמיתי נמצא דווקא ביכולת להביט לאמת בעיניים ולומר אותה ללא פחד.

לפני חודשיים•
★★★★★
•rea

ביקורות נוספות על "חוף הים"

חוף הים

חוף הים

ורוניק אולמי

#
יש לי שריטה. אני לא יכולה לסבול שמישהו מנכס לעצמו את עבודתו של אחר. העתקה ספרותית גורמת לי להחרים את המעתיק, בלי קשר לאיכות עבודתו. זה מה שעשיתי, כשהתברר לי תוך קריאת "להיות שם" של קושינסקי, שהוא מועתק כולו – על בדיחותיו והטוויסטים בעלילה – מהספר "ניקודם דיזמה עולה בדרגה" (כך הוא נקרא אז) של בן ארצו הנידח של קושינסקי, שניתן להניח שחשב שאף אחד לא ישים לב.

קראתי לפני זמן מה את "מחר ניסע ללונה פארק" של אילנה ברנשטיין והתרשמתי מאד מאיכות הכתיבה והיכולת התיאורית של אותה אם קשת יום וחסרת מירכוז, המנסה "לגדל" את שני ילדיה לבד, עם חוסר כישורים, חוסר יכולת להתמודד עם המציאות, ובעיקר חוסר כסף כרוני ונורא. ואז קראתי על האשמת ברנשטיין בהעתקה של סיפורה של אולמי, שהקדים את "מחר ניסע ללונה פארק". חשבתי שאני צריכה לקרוא אותו, כשיתורגם ולהחליט האם להוסיף דלק למוקד עליו הועלתה ברנשטיין.

ובכן, שני הסיפורים באמת דומים. בשניהם אם צעירה המגדלת לבד שני ילדים – הצרפתיה שני בנים, הישראלית בת ובן. בשניהם האם חסרה כישורים ויכולת, והילדים צריכים לגדל את עצמם ואת אחיהם וגם לטפל באימם. בשני המקרים המחסור הכלכלי מוסיף על ההתנהגות הקשה של הדמות "הבוגרת", הלוקה בבעייה נפשית שאיתה היא צריכה להתמודד יום יום. בשני המקרים האם מעדיפה את הבן הקטן, למרות שהבכור/ה הוא/היא העוזר/ת לה להתמודד. הצרפתיה לוקחת את ילדיה לראות את הים באמצע החורף, קור אימים וגשם זלעפות, כי הם אף פעם לא יצאו לחופשה ואף פעם לא ראו את הים. הישראלית לוקחת את ילדיה ללונה פארק בחורף כשהוא נטוש, בעצם. שני הסיפורים נכתבו על ידי שתי סופרות ידועות ומוערכות, ושניהם זכו בפרס: ברנשטיין בפרס ספיר, אולמי בפרס אלאן פורניי.


אבל יש גם הבדלים, למרות הדמיון בסיפורים. הישראלית מתייחסת מאד לסביבה השופטת אותה. למרות שבסיפור אין שמות לדמויות, סביבתה של הישראלית מלאה יותר באנשים אחרים, המושיטים לה לפעמים יד עוזרת. הצרפתיה פחות קשוחה מהישראלית, יותר בודדה והאווירה השורה על הסיפור היא של חוסר אונים וחוסר מוצא.

האם מדובר בהעתקה, שהיא מודעת או בהשפעה בלתי-מודעת? לא הצלחתי להגיע להחלטה. מה שכן – הנובלה של אולמי כתובה באופן נפלא, באמינות רבה. בסוף הסיפור הבנתי שעצרתי את נשימתי בעמודים האחרונים. נושא קשה לקריאה, כישרון גדול.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•yaelhar
חוף הים

חוף הים

ורוניק אולמי

ברוכים הנמצאים. ברוכות הנמצאות.
למי שתהו לאן נעלמתי, אז הייתי בחופשה קצרה במקום שנקרא "העולם האמיתי שמחוץ לאתר סימניה". במהלך החופשה למדתי למבחנים, ניגשתי אליהם, ולמען האמת התמקדתי בעיקר בשגרת לימודים/עבודה, ופחות קראתי ספרי קריאה.
לאחר שחזרתי מהחופשה, הספר הראשון שקראתי היה ספרון קצר בן 79 עמודים בלבד. חשבתי עליכם כשהתחלתי דווקא בו, ככה שאסיים אותו כמה שיותר מהר כדי שאוכל לחזור לכאן כמה שיותר במהירות בשביל לכתוב עליו ולפגוש אתכם שוב...

תסלחו לי אם אצא קצת חלוד בסקירה - בכל זאת, רק חזרתי מחופשה - או שמא הספר הזה, שיש בו משהו מאוד עמום ושכל מי שקורא בו יכול לפרש אותו אחרת, הופך אותי לחלוד מהרגיל?
נקווה לטוב, ושאצלח את האתגר בסקירת הספר המתעתע הזה.

בצירוף מקרים מסקרן, גם בעלילת הספר עומדות מספר דמויות שיוצאות לחופשה. הן עוזבות את העולם המוכר להן, אל עבר עולם פחות מוכר, עם אנשים פחות מוכרים וים לא מוכר ומלון אפרורי כמו המזג האוויר הגשום והסגרירי. אמא ושני בנים, קווין הקטן שעוד קשור לאמא שלו בצורה ילדותית, וסטן הבוגר יותר שמקבל בטבעיות את תפקיד האח הגדול.
האם ושני ילדיה מתארים את זמן שהותם במלון, בחוף הים, ביריד השעשועים, בבר. בתוך ראשה של האם מתחוללת סערת רגשות, תחושות, מחשבות. כמו יתושים מעצבנים ורעשנים, הן מזמזמות, ומיתרגמות למילים בתוך הספר, מילים שרצות ללא הפסקה וללא מעצורים, שלולא החלוקה לפרקים, הרעש שלהן היה יכול להיות רעשני כפליים. האם מצטיירת כמו לביאה שמגינה על גוריה בטירוף, וחוששת מהעולם האכזר והמנוכר שבו הם נתקלים ושמאיים על ביטחון ילדיה. אם כך, נשאלת השאלה - מדוע כל המסע הקשה הזה? מדוע לעזוב מקום מוכר אל עבר מקום מוכר גם הוא אבל כזה שבין האות מ' ובין האות ו' במילה 'מוכר', נכנסת גם האות נ'?
נראה לי שהסוף המוזר והמפתיע עונה על השאלה. כתבתי "נראה לי", כי הספר הזה נתון למספר פרשנויות, כל אחד יכול לראות בו משהו אחר ולהבין אותו אחרת. להגיד לכם את האמת? אני בעצמי לא סגור אם אני מבין אותו בדיוק כמו מי שכתבה אותו רצתה שאבין. רק אגיד שבחרתי שלא לדרגו. הוא כתוב טוב, הדמויות המעטות שבו מסקרנות ויש בהן חיות שמבצבצת מבין דפי הספר, אם הוא היה סרט הוא בטח היה מועמד לאוסקר בקטגוריית השחקן הטוב ביותר או הנוף היפה ביותר או מה שזה לא יהיה, אבל עצם זה שהוא עמום ולא בדיוק ברורה הפואנטה שלו עד הסוף, השאירה אותי די מבולבל בקשר לשאלה "מה אני חושב עליו".
לשיקולכם. גם ככה רק 79 עמודים. יש מסעות ארוכים יותר מזה.

לפני 3 שנים•זה שאין לנקוב בשמו