ישראל היא מדינה קשה. אני לא מתכוונת למזג האוויר, למצב הביטחוני או ליוקר המחיה, למרות שגם הם קשים. אני מתכוונת לכך שאנחנו מדינה קטנה וצפופה עם כור היתוך בחסות החוק לשירות ביטחון, מה שאומר שכולם מכירים את כולם, או לפחות את הסבתא של הגיס של החבר של השכנה ממול. אתה לא יכול ללכת חמישה צעדים בלי להתנגש במישהו מוכר, ולכן די חשוב להיות נחמדים לטווח ארוך. לך תדע מתי זה יבוא לך בהפוכה. כך יוצא שלמרות הדוגריות והישירות הישראלית המפורסמת, אנשים לא נוטים לומר אמת. לפחות לא למי שנחשב חבר. או חבר של חבר. או חבר של חבר של חבר, כי לך תדע וכו. התוצאה העגומה נראית בעיקר בטלוויזיה, בתוכניות משהו נולד או המשהו הבא. מגיעים אנשים חסרי כל כישרון, או עם כישרון גולמי ובלי הרבה ניסיון ואימון, ועושים מעצמם צחוק בשעת צפיית שיא, וכל זה כי לא היה להם חבר אחד שיגיד בגלוי "אחי, אתה שר על הפנים" או "חמודה, את מבשלת לגמרי סתמי". בעיה.

אם המדינה לא מספיק קשה בתנאים ההתחלתיים שלה, בא ניר ברעם ומכניס לה עוד כמה פרמטרים, כדי שיהיה מעניין יותר. תחשבו על חורף. לא כזה שמתחיל, אלא כזה שממשיך וממשיך בלי הפסקה, עם גשם באפריל, במאי, ביוני. תחשבו על יום שהולך ומתקצר. האור עולה יותר ויותר מאוחר, ויורד מוקדם יותר ויותר. לא בכל בעולם, אפילו לא בכל הארץ, אלא אך ורק בתל אביב. תחשבו שבמקום תחזית מזג האוויר בסיום החדשות צריך להגיד בכל מקום מה הן שעות האור. תחשבו על מגפה מסתורית שפוגעת באנשים והורגת אותם. טוב, כאן לא צריך הרבה דימיון, אבל זה ספר שיצא בתקופה שבה קורונה היתה שם של בירה לא טעימה במיוחד ולא שום דבר מעבר לזה. תחשבו על אדם שמחזיר לכם את החלומות שחלמתם בלילה. לא זיכרון מעומעם ורגעי של בדלי חלומות, אלא את החלום במלואו, כאילו אתם חווים אותם שוב.

וואו! איזה פיצוץ של רעיונות לספרות על מציאות אלטרנטיבית!! כמה דימיון, כמה עושר מהמם!! אפשר לבנות חמישה רומנים שונים סביב הרעיונות אלה, וכולם יהיו מרתקים ומרגשים ומעניינים. אז עוד כולם בספר אחד, חייב להיות מדהים.

או שלא. כלומר ממש לא.
הפסקתי באמצע כי הכל משעמם כל כך. מילים, מילים, מילים, גשם של מילים. שפה של שבת, מצוחצחת וגבוהה ללא הצדקה. הקוראת מוצאת את עצמה מבוססת בבוץ של פרשנויות עומק על הסיטואציה, מדלגת מדי פעם לאבן מדרך יבשה שנותנת תחושה קלושה של עלילה או בדל דיאלוג, ומיד טובעת חזרה בעוד בוץ שמפרש את העלילה במקום לספר אותה. כואב הלב שלא היה איזה חבר שיטפח לכותב על הגב ויגיד לו באהבה "אחי, רעיונות יפים אבל זה כתוב פשוט לא טוב". ואם לא חבר, אז לפחות עורך. חבל.

ישראל היא מדינה קשה. אני לא מתכוונת למזג האוויר, למצב הביטחוני או ליוקר המחיה, למרות שגם הם קשים. אני מתכוונת לכך שאנחנו מדינה קטנה וצפופה עם כור היתוך בחסות החוק לשירות ביטחון, מה שאומר שכולם מכירים את כולם, או לפחות את הסבתא של הגיס של החבר של השכנה ממול. אתה לא יכול ללכת חמישה צעדים בלי להתנגש במישהו מוכר, ולכן די חשוב להיות נחמדים לטווח ארוך. לך תדע מתי זה יבוא לך בהפוכה. כך יוצא שלמרות הדוגריות והישירות הישראלית המפורסמת, אנשים לא נוטים לומר אמת. לפחות לא למי שנחשב חבר. או חבר של חבר. או חבר של חבר של חבר, כי לך תדע וכו. התוצאה העגומה נראית בעיקר בטלוויזיה, בתוכניות משהו נולד או המשהו הבא. מגיעים אנשים חסרי כל כישרון, או עם כישרון גולמי ובלי הרבה ניסיון ואימון, ועושים מעצמם צחוק בשעת צפיית שיא, וכל זה כי לא היה להם חבר אחד שיגיד בגלוי "אחי, אתה שר על הפנים" או "חמודה, את מבשלת לגמרי סתמי". בעיה.

אם המדינה לא מספיק קשה בתנאים ההתחלתיים שלה, בא ניר ברעם ומכניס לה עוד כמה פרמטרים, כדי שיהיה מעניין יותר. תחשבו על חורף. לא כזה שמתחיל, אלא כזה שממשיך וממשיך בלי הפסקה, עם גשם באפריל, במאי, ביוני. תחשבו על יום שהולך ומתקצר. האור עולה יותר ויותר מאוחר, ויורד מוקדם יותר ויותר. לא בכל בעולם, אפילו לא בכל הארץ, אלא אך ורק בתל אביב. תחשבו שבמקום תחזית מזג האוויר בסיום החדשות צריך להגיד בכל מקום מה הן שעות האור. תחשבו על מגפה מסתורית שפוגעת באנשים והורגת אותם. טוב, כאן לא צריך הרבה דימיון, אבל זה ספר שיצא בתקופה שבה קורונה היתה שם של בירה לא טעימה במיוחד ולא שום דבר מעבר לזה. תחשבו על אדם שמחזיר לכם את החלומות שחלמתם בלילה. לא זיכרון מעומעם ורגעי של בדלי חלומות, אלא את החלום במלואו, כאילו אתם חווים אותם שוב.

וואו! איזה פיצוץ של רעיונות לספרות על מציאות אלטרנטיבית!! כמה דימיון, כמה עושר מהמם!! אפשר לבנות חמישה רומנים שונים סביב הרעיונות אלה, וכולם יהיו מרתקים ומרגשים ומעניינים. אז עוד כולם בספר אחד, חייב להיות מדהים.

או שלא. כלומר ממש לא.
הפסקתי באמצע כי הכל משעמם כל כך. מילים, מילים, מילים, גשם של מילים. שפה של שבת, מצוחצחת וגבוהה ללא הצדקה. הקוראת מוצאת את עצמה מבוססת בבוץ של פרשנויות עומק על הסיטואציה, מדלגת מדי פעם לאבן מדרך יבשה שנותנת תחושה קלושה של עלילה או בדל דיאלוג, ומיד טובעת חזרה בעוד בוץ שמפרש את העלילה במקום לספר אותה. כואב הלב שלא היה איזה חבר שיטפח לכותב על הגב ויגיד לו באהבה "אחי, רעיונות יפים אבל זה כתוב פשוט לא טוב". ואם לא חבר, אז לפחות עורך. חבל.