ביקורת ספרותית על המנהרה מאת ברנרד קלרמן
ספר טוב

---

מק אלן – מהנדס מכרות יוזם בניית מנהרה שתחבר בין אמריקה ובין אירופה. המנהרה אמורה לעבור מרחק של חמשת אלפים ק"מ בעומק ארבעה ק"מ מתחת לאוקיינוס האטלנטי (!!) וליצור קו רכבת שיקשר בין שתי היבשות.

מדובר בתחילת המאה העשרים כשהתחבורה בין היבשות התבצעה באוניות. באמצעות הרכבת המעבר בין שתי היבשות יארך כעשרים ושמונה שעות במקום כמה ימים. בספר מוזכר גם עניין הטיסה - רק שני מטוסים הצליחו לחצות את האוקיינוס האטלנטי, והרעיון של טיסות נוסעים הוא לא ריאלי כלל. אני לא רוצה לספר יותר מידי על העלילה כדי לא לפגוע בהנאה של מי שיקרא (בהנחה שיש מישהו כזה).

"המנהרה" הזכיר לי את "כמעיין המתגבר" (את יתר ספרייה של איין ראנד לא טרחתי לקרוא) – אדם בודד, גיבור עשוי ללא חת, מנסה להגשים את חזונו ולהקים מפעל הנדסי עצום ממדים. קראתי עכשיו ביקורת של אהוד בן-עזר ושל אלי אשד על הספר וראיתי שאני לא היחיד שמצא קווי דמיון בין הספרים. אני ממליץ לחפש את הביקורת שלהם בגוגל – הביקורת מצוינת. מופיעה שם גם דעתו של ברנר על הספר.

אומנם נהניתי מהקריאה, אבל הספר הוא מיושן בכתיבתו, ואני לא בטוח שהוא שרד את מבחן הזמן. האמת היא שאני בכלל לא בטוח שאילו הייתי קורא אותו סמוך לעת כתיבתו, לא הייתי רואה בו ספר די מזובל – והיום אני מעלה ניקוד רק בגלל הנוסטלגיה שהוא מעורר בי. "המנהרה" הזכיר לי ספרים שהייתי קורא לפני עשרות שנים. זאת הייתה מעין "מנהרת זמן" לילדות ולנעורים, ואולי אפילו רק מסיבה זו אני ממליץ לקרוא אותו.

» ביקורות נוספות של arnon
» ביקורות נוספות על המנהרה