“ביום העצמאות השבעים וחמישה של מדינת ישראל פורסמה בישראל היום רשימת שבעים וחמישה הספרים ש"כל ישראלי חייב לקרוא".

עכשיו, אני מחזיק מעצמי אחד שקרא המון, ולהפתעתי קראתי פחות מחצי מהרשימה. די הופתעתי לראות ששמעון אדף הצליח להכניס לרשימה שני ספרים ואילו נתן שחם – אפילו לא אחד. אבל היי, אני אפילו לא קראתי חצי מהרשימה! איך אוכל לבקר רשימה כזאת?!

מאז יום העצמאות הספקתי לקרוא כבר שני ספרים מהרשימה (את זה ואת "מבעד לקרקעית השקופה" המעולה!) ואני בעיצומו של השלישי (מינוטואר של בנימין תמוז). אם כל ישראלי "חייב לקרוא אותם" – מי אני שלא אקרא?!

בכל אופן, הספר מתאר סיטואציה דיסטופית שאחרי חורבן ישראל. הכותב מצליח להשיג אשרת שהייה בגרמניה והוא כותב משם. בספר יש תיאור של הסיבות השונות שהובילו לחורבן (כלכלית, מדינית, ביטחונית, תרבותית), והוא אמור להיות מדאיג ורלוונטי לחיינו היום (הספר נכתב ב-1986).

אומנם אני פסימיסט גמור בעניין עתיד מדינת ישראל, אבל הספר הזה לא החריד אותי ולא ממש חידש לי דבר. בסך הכול זה ספר בסדר. בפרק שבו הוא מתאר את חזרת היהודים לפולין ואת חזרתם לדת ולעיסוקים שלפני השואה אפילו צחקתי, ואני חושב שיש בספר הזה קריצה מכוונת ל"שונאים, סיפור אהבה" (הנהדר) של בשביס זינגר (לא אספלייר למי שמתכוון לקרוא).

פרט לזה – לא מצאתי בספר עניין מיוחד.
לענ"ד, זה ספר נחמד. הוא ודאי לא ספר "חובה לכל ישראלי" (אם הייתם מודאגים, כמוני).”

“ספר, שכל מי שאוהב את מדינת ישראל וחרד לשלומה, פשוט חייב לקרוא.

הספר כתוב כיומן זיכרון של פליט ישראלי לאחר נפילת מדינת ישראל בגלל שנאת חינם.”