ביקורת ספרותית על מי מת? - המוות כמורה לחיים מאת סטפן לוין
ספר מעולה

---

האם מערכת היחסים שלנו עם המוות היא טובה? האם היא גורמת לנו לצמצום, השתבללות ונסיגה מהחיים? או שהיא מאפשרת לנו לחיות את החיים באופן מלא, להיפתח לעושר קיומנו כבני אדם?

במרכז הספר הזה ניצב הרעיון שאם נדע למות, נדע לחיות, ולהפך. אם נעבוד עם הדבר (ככל הנראה) הכי מפחיד וקשה לנו, אולי נוכל להפוך אותו לשיעור עבורנו? אולי יהיה שער בשבילנו אל חיים מלאים יותר? אל מוות מלא יותר?

הספר מאוד מומלץ. סטיבן לוין מביא בספר ידע רב על אין סוף מצבי חיים שמביאים אותנו במגע עם המוות (שלנו ושל הקרובים לנו). הספר כולל גם הנחיות למדיטציה וגם אין ספור טיפים לפגישה עם המוות (או סכנת המוות) של הקרובים לנו.
מה שכן, הספר בעיני לא קל לקריאה (ולא בגלל הנושא), הוא מרגיש דחוס והרעיונות המרכזיים חוזרים על עצמם מזוויות שונות. למרות זאת, ובגלל הידע הרב, הדוגמאות, הגישה, אני ממליץ על הספר הזה.

בהיבט המטאפיזי של "מהו המוות" - לעניות דעתי המחבר מביא פה מצד אחד גישה שאומרת בכנות רבה שמה שקורה לאחר המוות איננו ידוע, ומצד שני פתיחות רבה לרעיונות של הבודהיזם הטיבטי ומסורות מזרחיות אחרות, לא מתוך אמונה מוחלטת בצדקתן אלא מתוך רצון שיהוו כלים אינסטרומנטליים - כמורים לחיים.

אם אתם בגישת ה"אין כלום אחרי המוות ואין מה להתעסק עם זה בכלל", תוותרו. זה לא ספר שקוראים לכיף :)

» ביקורות נוספות של אורי ק.
» ביקורות נוספות על מי מת? - המוות כמורה לחיים