“עוגיות טחינה, עוגת בראוניז שוקולד מריר, עוגת תפוזים, עוגת תפוחים, עוגת לימון, עוגת גזר, עוגיות שיבולת שועל, עוגיות שוקולד צ׳יפס, עוגיות תמרים, לחם שום, לחם טחינה, לחם מקמח תירס, מרק ירקות כתומים, פאי פיצה.
(חלק מצומצם למדי מהתפריט של מסעדת זשל״ב)



תכירו את מסעדת זשל״ב. המקים שלה הוא זה שאין לנקוב בשמו, שמעבר לאהבתו לקריאה וכתיבת ביקורות כאן באתר, הוא גם בשלן חובב המכין אוכל להנאתו, לרוב מכין מאפים ולרוב גם מתוקים. המסעדה ממוקמת בעיר מסוימת בשפלה (שאין לנקוב בשמה), והשם של המסעדה, זשל״ב, מורכבת מארבעה מילים: זו שבא לנגוס בה.

הערה: המסעדה אינה מבצעת משלוחים, למעט למקורבים (כמו סקאוט, למשל, שיכולה להעיד על איכות המנות במסעדה...)

אז תהנו מהסקירה הבאה, שהיא גם פרי יצירת ידיו של זה שאין לנקוב בשמו, ושיהיה בתיאבון!

***

את הביקורת הזו אני מקדיש לאחותי הגדולה, שהביאה לי את הספר מתוך ידיעה שהוא יעניין אותי בשל תחביבי האהוב. אמנם כתוב במפורש שזה לא ספר בישול, אבל רק ספר שעוסק באוכל ירשום דבר כזה, שהרי אם כך למה לטרוח להסתיר ולהגיד ישר לא, ועוד באותיות גדולות בתור שם של ספר?

אבל זה באמת לא ספר בישול, לפחות לא ספר בישול שיגרתי. יש בו קצת מתכונים מדי פעם שמפזר מי שכתב אותו, אסף אביר, אבל הם לא העיקר.

מדובר בספר שעוסק באוכל ובבישול גם מזווית מדעית ולא מהזווית הקולינרית בלבד (לרוב מבוסס על מחקרים שנעשו בנושא), תוך כדי נתינת טיפים ועצות מכל מני סוגים לאנשים שמבשלים על סמך הידע הנצבר בתחום המזון.

למשל, הידעתם שעיקר חוש הטעם לא נמצא בלשון אלא בכלל באף? המוח אמנם מעביר אלינו את המידע של האוכל שאנו אוכלים ללשון, אבל המידע הזה נקלט מהאף קודם לכן, עוד לפני שמגיע למוח.
לאחר שנכתב בספר שכדאי לנסות לטעום קוביית שוקולד מריר, ותוך כדי לסתום את האף ולראות מה קורה, עשיתי זאת ונוכחתי לדעת שאכן הטעם של קוביית השוקולד פחות מורגש בעת חסימת האף, לעומת טרם חסימתו. מדהים! שווה לנסות!
לאחר הניסוי לא יכולתי להתאפק. לקחתי עוד שתיים שלוש קוביות נוספות של שוקולד מריר 90 אחוז והמסתי אותן במיקרו, וזללתי מן הבלילה שנוצרה. סתם ככה, בלי ניסוי ובלי לסתום את האף - הניסוי הזה עושה נזק בריאותי בגוף, זה אין ספק, אבל לפחות המוח הרוויח ממנו...

או למשל גם: הידעתם שריבוי של טיפולי שיניים מורכבים, כגון עקירות וטיפולי שורש, מפחיתים את האיכות של חוש הטעם שלנו ואת החוזק שלו?
לא ייאמן, זה פשוט פרדוקס! בן אדם רוצה ליהנות מטעמן הנפלא של קוביות שוקולד. לוקח קוביה, ועוד קוביה, ועוד קוביה, ועוד קוביה ו... ומה בסוף? הוא נאלץ ללכת לטיפולי שיניים - טיפולי שיניים שישימו סוף לתענוג הקטן שעשה את כל עולמו: הטעם הנפלא של קוביות השוקולד :(

או: הידעתם שככל שאנו מזיעים יותר, כך כמות הנתרן בגוף שלנו הולכת ופוחתת, וחשוב לא לאבד יותר מדי נתרן כי בכמות מסויימת הנתרן חיוני לתפקוד הגוף? לכן ממליצים לספורטאים שרצים מרתונים, לאכול בין לבין מאכלים מלוחים ולא רק להסתפק במים, כפי שקרה מקרה דומה בו ספורטאי נאלץ להיות מובל למיון בשל כך.
ככה שאחותי האמצעית, שיש לה עודף משקל ובעיה בכליות שבגללה היא צריכה להפחית בצריכת הנתרן, בטח תשמח למקרא המידע המעניין הזה: היא תוכל לרוץ ולעשות המון ספורט, וכך יקרו שני דברים נפלאים - 1. היא תרד במשקל ו-2. כמות הנתרן בגוף שלה תרד. כלומר, היא תוכל להרשות לעצמה לזלול מאכלים מלוחים וטעימים שעד כה נמנעה מזלילתם!

וקבלו עוד קצת לקינוח (על חשבון הבית כמובן, לא לדאוג!) : הידעתם? חריף הוא כלל לא טעם, אלא תחושת צריבה על הלשון.
כלומר, אם ככה, האם זה נכון לומר שאנשים שאוהבים לאכול חריף, אין להם טעם באוכל?
והידעתם שמלבד מתוק, מלוח, חמוץ ומר, יש עוד חוש טעם, וזהו האומאמי?
אומא - מי, אתם ודאי שואלים? ובכן, נראה לי שגיליתי יותר מדי, אז פשוט גשו לספר וקראו בו...

בקיצור, הדוגמאות שלי אומרות הכל על הספר: ספר מחכים וחכם. וגם שימושי לאנשים מסויימים.
אני מקווה שעוררתי את תאבונכם לגבי הספר (ואם לא, אז מקווה לפחות שעוררתי את תאבונכם לבקר במסעדת זשל״ב...)

*הסיבה שבסופו של דבר בחרתי להעניק לו ציון של 4 כוכבים ולא של 5, היא בגלל שבחצי השני שלו, הספר יותר שם דגש על נתינת הטיפים ופחות על עובדות מדעיות, וגם העובדות המדעיות כאשר הופיעו היו פחות מרתקות ומלהיבות בעיניי מאשר אלה של החצי הראשון שלו. ועדיין, ספר מומלץ לחובבי האוכל ומה שעומד מאחוריו, ולאנשים שפשוט רוצים ליהנות מספר שכתוב על ידי בן אדם חביב ביותר, שהחביבות שלו משתקפת מבעד לדפים.”

“ספר מעניין ומלמד, אבל
לגמרי לא מותאם או ידידותי לטבעונים ולצמחונים שבינינו, וחבל”