אני חושב שיש שתי דרכים לקרוא ספרים כאלה; הראשונה היא בערך כמו ספר רגיל, מדי פעם להרהר, מדי פעם לעשות את אחד התרגילים המומלצים, ולהמשיך הלאה לספר הבא.
האופציה השנייה היא להתייחס אליו כמו תנ"ך. לגזור לשמור לתרגל ולהתחייב.
בגלל שהספר הזה לא פונה לאנשים עם מחויבות דתית, אני מניח שרוב רובם של הקוראים משתייכים לקבוצה הראשונה. ואז, כשקוראים ככה את הספר, מה נשאר כשמסיימים אותו? קצת ליטופים לאגו וקצת נק' להרהור.

אז מה כן מיוחד בספר הזה?
החוזקה הגדולה של הספר הזה בעיני היא שהוא שואב השראה מספרות וידע הודי עתיק. אני חושב שזה מרענן ושונה. למשל, הוא מחלק את כל בני האדם ל4 סוגים בהתאם (\בהשראת) ל4 הוורנות המסורתיות בהודו. כדי לעשות את זה הוא משנה את המשמעות של המילה. המונח וורנה שימש לציון מעמד חברתי דטרמינסטי (מולד ושלא ניתן לשנות - "זה המקום שלך בחברה") ואילו המחבר הופך אותו אישי דטרמיניסיטי - דהיינו, "זה סוג הבן אדם שאתה". זה אחלה מקור השראה בעיני, אבל כן צרם לי שהמחבר לא התייחס למובן המקורי או הסביר את מקור המושג.
דוגמה נוספת היא מושג הדהרמה. זה אחד המושגים הראשיים בפילוסופיה ההודית ואני לא אכנס אליו אבל אני רק אגיד שהוא מאין שילוב של המושגים חובה וייעוד. גם פה, המושג במקור שימש (בין השאר) כדי לציין הקשרים חברתיים ובספר המחבר הופך אותו לתיאור משמעות אישית במובנה הפסיכולוגי. המעבר מחשיבה במישור החברתי למישור הפסיכולוגי זה משהו מערבי מאוד. האדם הוא המרכז. טוב בואו לא נשכח הרי שזה ספר התפתחות אישית.

הדבר השני שמעניין בספר הוא הסיפור האישי של המחבר, שהיה נזיר ל3 שנים, והספר מלווה בסיפורים אישיים שלו מהתקופה הזו. זה נחמד ומוסיף תיבול לספר. למרות שהסיפורים עצמם די יבשים לטעמי.

הדבר השלישי הוא השורה התחתונה (זהירות ספויילר) של הספר והיא שמשמעות החיים היא שירות - עבודה לא אנוכית למען האחר והסביבה. קודם כל אני אגיד שאני מתחבר ואוהב את הרעיון. אני מאמין שזה גם שונה מספרי התפתחות אישית אחרים. אבל מה קיבלנו פה? אידיאל של אדם שיוצא מתוך עצמו, מתוך חיפוש המשמעות וההתפתחות -> אל העולם כמקום של תיקון אישי. יש פה שוב שינוי של המודל ההודי המסורתי שהיה כך: אדם שמתוך חוסר היכולת שלו לשנות את העולם -> משנה את עצמו ומתאחד עם האל (ובכך משנה את העולם, אבל לא ניכנס לזה עכשיו).

במה הספר פחות טוב?
אני חושב ש70 אחוז מהספר בכל זאת די בנאלי ומרגיש כמו דברים שכבר קראתי ושמעתי יותר מדי פעמים. הספר גם די מלא בדוגמאות וציטוטים אבל לי זה הרגיש העדפת כמות על איכות.

האם מערכת היחסים שלנו עם המוות היא טובה? האם היא גורמת לנו לצמצום, השתבללות ונסיגה מהחיים? או שהיא מאפשרת לנו לחיות את החיים באופן מלא, להיפתח לעושר קיומנו כבני אדם?

במרכז הספר הזה ניצב הרעיון שאם נדע למות, נדע לחיות, ולהפך. אם נעבוד עם הדבר (ככל הנראה) הכי מפחיד וקשה לנו, אולי נוכל להפוך אותו לשיעור עבורנו? אולי יהיה שער בשבילנו אל חיים מלאים יותר? אל מוות מלא יותר?

הספר מאוד מומלץ. סטיבן לוין מביא בספר ידע רב על אין סוף מצבי חיים שמביאים אותנו במגע עם המוות (שלנו ושל הקרובים לנו). הספר כולל גם הנחיות למדיטציה וגם אין ספור טיפים לפגישה עם המוות (או סכנת המוות) של הקרובים לנו.
מה שכן, הספר בעיני לא קל לקריאה (ולא בגלל הנושא), הוא מרגיש דחוס והרעיונות המרכזיים חוזרים על עצמם מזוויות שונות. למרות זאת, ובגלל הידע הרב, הדוגמאות, הגישה, אני ממליץ על הספר הזה.

בהיבט המטאפיזי של "מהו המוות" - לעניות דעתי המחבר מביא פה מצד אחד גישה שאומרת בכנות רבה שמה שקורה לאחר המוות איננו ידוע, ומצד שני פתיחות רבה לרעיונות של הבודהיזם הטיבטי ומסורות מזרחיות אחרות, לא מתוך אמונה מוחלטת בצדקתן אלא מתוך רצון שיהוו כלים אינסטרומנטליים - כמורים לחיים.

אם אתם בגישת ה"אין כלום אחרי המוות ואין מה להתעסק עם זה בכלל", תוותרו. זה לא ספר שקוראים לכיף :)

הסופרת, ג'ומפה להירי, כותבת כזרה על הארץ בה נולדה - הודו. זה ספר שהנושא הלא כתוב שלו הוא הגירה וזהות.
בכל הסיפורים הקצרים שבספר עובר חוט השני בין המקום בו הסופרת נולדה (כלכתה, הודו) לבין היותה אמריקאית מגיל שנתיים.
אגב, להירי לא מיוחדת בכך. רוב הספרים ההודים שמגיעים אלינו (ספרות מתורגמת) הם מהגרים. ורובם, כמו להירי, עוסקים במתח שנמצא בליבם, בין חייהם החדשים לשורשיהם.
הדמויות בספר צבעוניות וקווי העלילה ברורים ומעניינים. הספר נוגע במתחים תרבותיים כלל הודיים אבל לא מצריך הכרות מוקדמת מעמיקה עם הודו, למרות שזה יכול להעמיק את הקריאה. כך לדוגמה הספר נוגע בPartition, במעמד האישה בבית, בנישואים מאורגנים, בסוגיית המעמדות, ועוד.
הדירוג שנתתי הוא 4. בערך חצי מהסיפורים הקצרים נגעו בי, אבל היה חסר לי "הריח" של הודו - הספר לא לקח אותי אל המקום הזה בלב שבו שוכנת הודו.

ספר מעניין ומלמד, אבל
לגמרי לא מותאם או ידידותי לטבעונים ולצמחונים שבינינו, וחבל

אם אינני טועה, זה ספר ההיסטוריה הפופולרי הראשון שנכתב בעברית על הודו, והוא מרשים ביותר. הספר מתאר באופן תמציתי את ההיסטוריה הידועה של הודו מהראשית התפתחות האדם עד לימינו. זו בהחלט משימה גדולה, וכל מי שראה ולו תמונה אחת משוק בהודו יכול לתאר לעצמו עד כמה היא מורכבת. הספר מתאר את ההתפתחות של הודו גם על ידי תיאור ההתפתחות על ציר הזמן אבל אולי יותר מכך הוא שוזר בתוכו אנקדוטות, שירים וסיפורים שמחברים את המאורעות ההיסטוריים לכאן ואלינו. השילוב הנ"ל הוא מה שלדעתי הופך את הספר לכ"כ מהנה לקריאה וללמידה.

אם הספר של עזריאל קרליבך "הודו - מסע דרכים" מעביר לקורא (באופן מבריק) את הרוח והניחוח של הודו, הספר "עין להודו" מתחקה אחרי ריח המאסאלה עד לסירים ולתבלינים שמהם הוא מגיע.

המון הערכה והודיה ליגאל ברונר ודוד שולמן על הספר הזה

הספר מלא באנקדוטות מעניינות מחייהם של עצים ביערות בני מאות שנים באירופה: כיצד הם מתקשרים, כיצד הם חולקים את אותה מערכת שורשים, מה תפקיד הפטריות במערך הזה ועוד. הסופר מנגיש את תכונות וסיפורי העצים באמצעות האנשתם ושילוב מונגש של ידע מחקרי.

לי הייתה חסרה המחשה גרפית (ציורים/ תמונות). היערות שמתוארים בספר כל כך רחוקים מהנוף הים תיכוני שלנו עד שעבור הקורא הישראלי הקריאה בספר תהיה ויזואלית בעיקר במחוזות הדמיון. לא פעם ניגשתי לויקיפדיה לקרוא ולהבין איך נראה עץ כזה או אחר.

הכוונה של המחבר היא לחבר את הקורא לעולמם הרגשי-צמחי של העצים. האם הוא מצליח בכך? לטעמי באופן חלקי.
אני חבקן עצים ולכן באתי כבר משוכנע לגבי הצורך להבין עצים ולשמור עליהם, אבל האם הוא ישכנע את הלא משוכנעים? לדעתי לא. הוא לא כתוב בחדות מספקת ולא מספיק יעניין אנשים כאלה.

למה כן לקרוא את הספר? כי הוא עוסק בנושא חשוב, כי הוא קליל ושונה, וכי אפשר ללמוד ממנו אנקדוטות ופרטי טריוויה מעניינים על חייהם של העצים.

נתחיל מהשורה התחתונה: הספר מומלץ אבל רק למי ש(1) מכיר את ניסים אמון, על הסגנון והדרך שלו ו(2) יש לו ידע בסיסי בבודהיזם ובתרבות המזרח.
בעיני, מי שלא עונה להגדרות האלה כנראה שלא יהנה מהספר, אבל מי שכן, בהחלט יוכל גם להנות וגם ללמוד מהספר.

הספר הוא סיפור עלילתי אבל שהעלילה בו משחקת תפקיד משני או לכל הפחות חלקי. העלילה גם פשוטה ומתוארת ככזו.
עיקר הספר מציג אנקדוטות ועקרונות מעולם הבודהיזם (בעיקר זן) ואת תרבות המזרח על חלקיה העיקריים (סין, קוריאה, יפן, הודו).
תהנו

הייחוד של הספר הוא בשילוב בין הרמה האינטלקטואלית והידע הפילוסופי של האב, אל מול ההכרות המעמיקה עם התרבות\מדע המערבי בשילוב עם זה הבודהיסטי של הבן.

ממליץ על הספר לחובבי הפילוסופיה או החיים חיים פילוסופיים ומעוניינים להבין את עקרונות היסוד הבודהיסטים מתוך נק' מבט פילוסופית (מערבית).
בנוסף, ממליץ על הספר לכל אלו בני תרבות המערב ההולכים הדרך הבודהיסטית ומעוניינים להאיר אותה מזווית נוספת.

כמה הערות על הספר:
- הנזיר מייצג עמדה מסוימת בבודהיזם, שאפשר לראותה כדרך המלך, אבל הדבר כמובן נתון לפרשנותו הספציפית.
- מאופן טבעו של הספר, התוכן הוא של מאין ספר מבוא. הוא עוסק במגוון רחב מאוד של נושאים ולא נכנס לעומקם.
- לקורא שלא בקיא בנבכי הפילוסופיה המערבית, יהיו בספר קצת יותר מדי Name dropping או איזכורים ללא הערות שוליים או הסברים מספיקים.
- לעתים מרגיש שדו השיח יורד מהדרך הראשית לשבילים צדדיים, וחבל.
- חסרה לי הזווית האישית. אומנם הספר הוא דו שיח בין אבא לבנו, אבל השיח הוא מאוד לא אישי והייתי שמח ליותר אינפוטים וחוויות מחייהם האישיים של השניים. ובכלל, הספר קצת רשמי מדי לטעמי.

ספר מומלץ לכל האוהבים והמסוקרנים מתרבות הודו.

המהאבהארטה, כפי שסופרה ע"י ר"ק נראיין, הוא ספר קליל יחסית הכתוב בשפה מונגשת לקורא בן ימינו. הספר מאפשר הצצה תמציתית, דחוסה וזורמת על האפוס ההודי העתיק לכל אלו שאין ביכולתם (או ברצונם) לקרוא את אחת מהגרסאות "המלאות" הכוללות הרבה אלפי עמודים.

למי שלא מכיר, כמה מילים:
המהאבהארטה הוא אחד משני האפוסים ההודים העתיקים, ביחד עם הראמאיאנה.
הספר הקדוש והמוכר יותר, הבהגווד גיטא, הוא למעשה קטע קטן מתוך האפוס הענקי הזה (לפי ויקיפדיה, המהאבהארטה מכילה לא פחות מ1.8 מיליון מילים). כדאי לציין שהבהגווד גיטא לא מופיעה בספר הזה בנוסח המלא, וטוב שכך, כי הדבר היה לא מתאים לקצב העלילה ורוח הספר.
על כן, המהאבהארטה של נראיין מומלצת גם לאלו המעוניינים להבין את הקונטקסט של העלילה והדמויות בהבהגווד גיטא.

אילן יוחסין יכל לסייע להבנת העץ המשפחתי המסובך הנפרש בספר. למזלנו, לא חסר כאלו ברשת. לי עזר התרשים הזה -https://www.wordzz.com/family-tree-kuru-dynasty/