הביקורת שלי על הספר מתחלקת ל-2: עד עמוד 140 ומעמוד 140.
אני חובבת גדולה מאוד של רומנים היסטוריים, בפרט היסטוריה ותרבות ערבית. מסיבה זו ובזכות התשבוחות והביקורות רכשתי את הספר.
האמת לולא הביקורות הייתי סוגרת את הספר כבר אי שם בעמוד 40-50. מה זה? רומן רומנטי מהסוג המשעמם יותר. אהבה נכזבת בין בני נוער, אמא שמפריעה ורוצה חתונה בשידוך ולא באהבה. למי זה לא קרה? למה ללכת כל כך רחוק לטהרן של שנות ה-50 אם יש לנו את זה על ימין ועל שמאל אפילו כאן ועכשיו בחברה שלנו החרדית.
כעסתי, אבל המשכתי לקרוא. לא התרשמתי מהתיאורים ההיסטוריים, לא הרגשתי את ניחוח התבשילים, לא ראיתי את הצבעוניות הפרסית. רק הייתי משועממת מתיאור אהבתם של רויא ובהמן, שלא שונה מסיפור אהבתם של כל כך הרבה בני גילם, שנמשך ונמשך ללא תכלית.
בראש כבר נתתי לספר בין 2 ל-3 כוכבים וגם ידעתי מה אכתוב בביקורת.
עד שהגיעה התפנית. ותודה לאל שהייתי מסוקרנת מספיק מהביקורות כדי להמשיך לקרוא ולהגיע לנקודה הזו.
משם ועד בערך עמוד 200 כבר פחות כעסתי, פחות הסתמכתי על הביקורות הנלהבות כי משהו השתנה. כאילו מישהו קרא את ההתחלה, הבין שזה ספר גרוע והחליט לתקן. כאילו שהחליפו את הסופר. העלילה עלתה הילוך. כמו גם הניחוחות והתרבות. אולי התרבות האמריקאית שעופפה עכשיו את רויא נתנה קונטרה לתרבות העתיקה, השמרנית והצבעונית שרויא גדלה בה, אולי זו סיבה אחרת, אבל דווקא עכשיו לקראת השליש האחרון של הספר התחשק לי לטעום מהאורז עם הזעפרן ולהבין יותר מי היה מוסדק והשאה.
מכאן העלילה דוהרת לסוף מפתיע ומרגש במיוחד ואני דוהרת לחפש מסעדות פרסיות אותנטיות.
כי הזמן אינו קווי אלא מעגלי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
