לינווד ברקלי ואני ידידים טובים מאוד. סביר להניח, שאם הייתי פוגשת אותו על המדרכה באוקוויל, מקום מגוריו, הוא לא היה יודע מי מקדימה לו שלום נלהב ומסמיקה כמו מעריצה בת עשרה, אבל כל הסופרים, כמו סלבריטיז אחרים, נורא אוהבים להיות מזוהים.
בכל פעם שספר שלו יוצא לאור, אני קונה אותו במוקדם או במאוחר. (בואו נודה על האמת, יותר במוקדם מאשר במאוחר). אני אוהבת את הסגנון שלו. בלש לא בלש, סתם גבר פרברי נחמד שנקלע שלא בטובתו לפרשיית רצח, שמסכנת את שלמות משפחתו ומעמידה את יושרו האישי בספק בעיני המשטרה. המשטרה זו הבלשית רונה ודמור והעיירה היא מילפורד. הגבר הפרברי החנון הזה, שהוא אב מסור ומפרנס מסור, מגלה פתאום כישורים כמוסים ומנצח את הרעים.
הכתיבה של ברקלי אגבית ונטולת כל מניירות ספרותיות. מבנה הספרים דומה זה לזה. בחלקם מככבים גם הפושעים בדיאלוגים או מונולוגים בפרקים נפרדים. הטקסטים הללו לא מובנים בקריאה ראשונה, אבל בסוף הסיפור הם מהווים תוספת מעניינת שמאנישה את הפושעים ולכן גם מעבה את הדמויות. ברוב הספרים הפושע מתגלה די הרבה עמודים לפני שמסתיים הסיפור, אבל טוויסט סופי מעניין סוגר את הפרשה בצורה מרתקת.
המאפיין את ספריו של ברקלי, שאין בעצם פרט מיותר בסיפור. יש סיר מרק במערכה ראשונה, הוא יעוף על ראשו של הפושע במערכה אחרונה, פרי הרקיב במערכה ראשונה, הפושע ישאיר דגימת די.אנ.איי על הגלעין שלו במערכה השלישית. ברור שאני מביאה פה דוגמאות הזויות, אבל לא אני, ידידה של לינווד, אעשה ספויילרים לספריו. לכן, למרות שנראה לקוראים כי עודף הפרטים הוא סוג של נדנוד, מוטב להם לשים לב, כי האמת נמצאת בפרטים הקטנים.
בית לא בטוח הוא המשך של הספר בלי לומר שלום. נכתבה עליו ביקורת לא מאוד אוהדת או מאוד לא אוהדת (שני כוכבים) של לייב יקירתי, והייתי חייבת להחליט אם להיות נייטרלית כמו אומ"ניקית לפני שלושים שנה (היום האו"ם הוא הכל חוץ מנייטרלי) או לצדד בידידי לינווד או בידידתי לייב.
קשה, קשה.
כדי להכין את עצמי לקריאה, קראתי שוב את בלי לומר שלום (הנהדר והמצמרר, יש לומר), וכך, מוכנה מבחינה נפשית קראתי את בית לא בטוח.
אני מצטערת, לינווד. הרעיון לא רע, הכתיבה שלך בסדר כרגיל, אבל הספר בינוני. מה זה בינוני, הרבה פחות טוב ממה שמצופה ממי שכותב ספר המשך.
אבל מה שיותר גרוע מהכל, זה שבהוצאת מודן מזלזלים בקורא כמו בכל הוצאה של ספרים מתורגמים. אין כמעט ספר מתורגם שאין בו שגיאות הגהה מרגיזות. אבל בספר הזה הגדילו לעשות. מישהו לחץ על פקודת החלף ב-WORD במקום ראיתי החלף ל-ראתי. אני לא יודעת מי עשה את השטות הזאת, אבל לטעמי יש לשלוח אותו לעבודות שירות בהדבקת כריכות לספרים במשך שנה. הספר מסופר בגוף ראשון, אז אתם מבינים כמה ראתי הייתי צריכה לבלוע.
אז אני מחכה, לינווד, לספר הבא כמובן. ואם לא תערכו את התרגום, שם בהוצאת מודן, שומעים אותי? אם לא תתייחסו בכבוד לסופרים מחו"ל, אני מבטיחה לכם שאספר ללינווד הכל.
כי ראתי שמופיע במערכה הראשונה שוב ושוב, סביר להניח שיהלום על ראשך במערכה האחרונה.
נ.ב. שמתי לב שלא כתבתי בכלל על מה הספר. אבל זה הרי לא משנה. אם גם אתם חברים של לינווד תקראו אותו בכל מקרה, ואם אתם לא, בשביל מה לטרוח לספר לכם.
