<mark>לינווד ברקלי</mark> ואני ידידים טובים מאוד. סביר להניח, שאם הייתי פוגשת אותו על המדרכה באוקוויל, מקום מגוריו, הוא לא היה יודע מי מקדימה לו שלום נלהב ומסמיקה כמו מעריצה בת עשרה, אבל כל הסופרים, כמו סלבריטיז אחרים, נורא אוהבים להיות מזוהים.

בכל פעם שספר שלו יוצא לאור, אני קונה אותו במוקדם או במאוחר. (בואו נודה על האמת, יותר במוקדם מאשר במאוחר). אני אוהבת את הסגנון שלו. בלש לא בלש, סתם גבר פרברי נחמד שנק

ספר מתח מורכב ממשולש גיבורים שאינו שווה צלעות. קודקוד אחד הוא הבלש, השני הוא הקורבן והשלישי הוא הרוצח. בכל ספרי המתח, כמעט ללא יוצא מן הכלל, תפקיד הגיבור הראשי שמור לבלש. שני התפקידים האחרים, של הרוצח ושל הקורבן, מקבלים תפקיד מינורי ובכך חוטא הסופר לא פעם לאיכות היצירה.

קורבן בעל דמות עגולה, מובנת ומעוררת אמפתיה, גורמת לקורא לרצות בתפיסת הרוצח ובפתרון התעלומה, הרבה יותר מאשר איזו גווייה נטולת

הפעם הראשונה שאפיתי עוגת גבינה הייתה בהחלט יכולה להיכנס תחת הקטגוריה "אסון".
הכנתי את הכל לפי הספר:

1.רכשתי כפות מדידה , וכוסות מדידה חדשים.
2.שטפתי את המיקסר במים רותחים וניגבתי בנייר ניגוב (אסור במטלית).
3.חיממתי את התנור חצי שעה קודם.
4.הוצאתי את הגבינות בלילה ושפכתי אותם לתוך טיטול בד (כן, קניתי)
5.את הביצים הנחתי על השיש לפחות 8 שעות

אחרי שהכנסתי את העוגה לתנור, לקחתי כיס

כמי שמתעלף בבדיקת דם, ספרי מתח תמיד הרתיעו אותי. תיאורי הרציחות, עינויי הגוף והגופות המרוטשות רק הלכו והשתכללו. הם הפכו למאפיין הבולט של ספרי המתח בשנים האחרונות, כשספרות המתח הסקנדינבית מובילה בראש מתארי הזוועות למיניהן.

"נקישה בחלון" של <mark>לינווד ברקלי</mark> היווה בשבילי שינוי מרענן על רקע אוקיינוס הדם השופע, והוא מוכיח כי אפשר לטוות ספר מתח מצוין גם בלי לרצוח כמה מאות אנשים במהלך העלילה, ובלי לתאר א

נצחיה טוענת שכל ספרי <mark>לינווד ברקלי</mark> דומים זה לזה, והיא צודקת, אבל לי זה לא מפריע כלל וכלל ליהנות מהם הנאה מרובה. נכון שרוב הגיבורים שלו גרים בצפון ארצות הברית על גבול קנדה, בעיירה קרתנית, פרברית. הגיבור תמיד איש ישר דרך שנקלע שלא בטובתו לאיזו צרה שבה מישהו ממשפחתו נעלם לפתע. כמובן שהוא נחשד בגרימת ההעלמות והמשטרה מטרידה אותו ללא הרף.

אצל ברקלי כל קערת סלט שמוזכרת בפרק הראשון יש לה תפקיד במערכה הא

כמה פעמים ראינו את הסרט הזה?
צלצול בדלת הכניסה. מישהו ניגש לדלת ופותח אותה. באנג! הוא חוטף ירייה. מישהו אחר בבית שומע רעש ומגיע לבדוק מה קורה. באנג! גם הוא חוטף ירייה. מישהו נוסף בבית כבר מבין שמשהו לא בסדר ומנסה לברוח, אבל באנג! גם הוא חוטף ירייה. אוי, הקלות הבלתי נסבלת של הקי(ב)ום!
אבל יש עוד מישהו. הוא לא אמור להיות שם. והוא עד שמיעה, לפעמים גם עד ראייה, והוא מסתתר. ואז יש רגעים של מתח וחרדה

יכולתי להשתמש שוב באותו טריק שובב שנס ליחו, ולכתוב איך נוצר קשר בין <mark>לינווד ברקלי</mark> וביני. אבל, איך להגיד את זה, אני לא אוהבת בדיחות משומשות ואני סבורה שגם אתם. ובאותו עניין: בטיול שלי בהולנד, סיפר המדריך באוטובוס אותה בדיחה עתיקה על היונים והקפה, ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו. הבדיחה העלתה חלודה זה מכבר, זקנה הלבן מגיע עד ברכיים. במשפחתנו משתמשים רק בפאנץ' ליין של ירצו יאכלו וכו', כי כל אחד יודע למה

ברקלי הוא חבר טוב, איש טוב, נאמן, מסביר פנים, מסור למשפחתו, בקיצור, ברקלי הוא סך כל הדמויות של ספריו. אם תנערו את כל הספרים ביחד לא תיפול מהם אפילו פיסה של רשעות, אלא אם כן מדובר במישהו שצריך להתאכזר אליו.

<mark>לינווד ברקלי</mark> הוא המלך המוכתר של הפרברים (בלי קשר לצמד הזמרים ההוא...), הוא מצמיח את גיבוריו על הקרקע המוכרת והנוחה של העיירות הקטנות, עיירות השינה של ארצות הברית.
גיבוריו הם אנשים משכילים ו

אזהרה: אם תתחילו לקרוא את הספר הזה – לא תוכלו להניח אותו מהיד.
הכתיבה של <mark>לינווד ברקלי</mark> סוחפת, מותחת, מסקרנת ודינמית, וגורמת לקורא להיות דבוק לדפים עד הסוף.
ריצ'רד בויל, מורה לספרות בתיכון, מביט באקראי מהחלון במהלך שיעור, ורואה דמות חמושה חודרת לתחומי בית הספר. בלי לחשוב פעמיים, הוא קם ממקומו, נותן הוראות לתלמידים לנעול את הדלת ולהזעיק עזרה, ורץ לעבר הסכנה.
הוא מצליח להרחיק את המפגע – אך זה נגמר ב