ביקורת ספרותית על אנטארקטיקה מאת קלייר קיגן
ספר טוב

---

קורה לי לפעמים בעבודה שאני לומדת לעשות משהו חדש שהוא סבבה, ואז אני מתחילה להשתמש בזה בלי הכרה, לא חשוב אם באמת צריך, עד שאני שמה לב להיי הזה וקצת עוצרת. 

יכול להיות שקיגן קצת היתה ככה, כלומר קלטה שהיא ממש יודעת לעשות את זה, להיות תכליתית, לייצר מתח בשתיים וחצי פסקאות, לסדר את המילים כך שיש בהן הרבה יותר כוח ודרמה ממה שנדמה שיכול להיות בהן, כי היא הבינה גם את כוחם של הרווחים, הפסיקים, והנקודות, כמו אלה שיודעים לשתוק בדיוק כשצריך, באופן שמעצים את מה שאמרו רגע קודם הרבה יותר מצעקה. ועפה עם זה. רמת הדריכות שלי בזמן הקריאה הזכירה לי תקופות של פיגועים, את הזמן שבין ההתעוררות ועד שמודיעים ברדיו על פיגוע. אני לא מחבבת קריאה כזאת בדרך כלל, גם לא צפיה. את strange Things נטשתי תוך פחות מעשר דקות בתוך הפרק הראשון. 

ובכל זאת, נהניתי מהסיפורים. מחלקם מאד מאד.

כמעט כל הסיפורים עוסקים בסדר החברתי,  מה מותר ומה אסור, המקום המצומצם שמקבלות נשים בחברה האירית הכפרית או זו של דרום מרכז ארצות הברית, חברות שנשענות על ערכים מיושנים, שבהן חלוקת הכוח בין נשים לגברים מאד ברורה, וילדות שגדלות שם, טרום הכניסה לחלוקת התפקידים שמכתיב המגדר, והתהליך שהן עוברות.

לא כל הנשים בסיפורים האלה דומות. יש שנשארות לכודות ויש משוחררות, והן בדרך כלל משלמות על זה מחיר. גם לא כל הגברים דומים. מה שלא משתנה הוא הרקע, יחסי הכוחות החברתיים.

נכון שאפשר היה לטפל בכל אלה יותר בעדינות, אבל הרגשתי כמו שמרגישים כשמישהו בא ומראה לך משהו מקסים שהוא למד והוא כולו מלא התלהבות וברור שאת תמיד יכולה לצנן את זה ברגע, אבל אני מאלה שנוטים להתלהב, אז עפתי על זה, יחד איתה.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על אנטארקטיקה