ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 7 ביוני, 2022
ע"י yaelhar
ע"י yaelhar
#
רק כשקראתי את "דבר המחברת ותודות", בסוף הספר, בו כתבה סיימון "לא רציתי לשנות את ההיסטוריה" הבנתי שזה בדיוק מה שהיא רצתה. לתת סיפור חדש לאנשים שהחיים התאכזרו אליהם. היא משתמשת בחופש היצירה של הסופר כדי לעשות את זה. הספר מעניין, אך אין יקום בו הסיפור הזה יכול היה להתרחש, פרט למוחה של סיימון בעלת הכוונות הטובות.
נושא הספר הוא אנשים פגומים. מפגרים, חירשים, או מוזרים למראה. כל מה שלא עבר את בקרת האיכות של המפעל. בעבר (אולי גם היום, לא יודעת) העבירו את הפגומים האלה למוסדות והרחיקו אותם מהחברה וחלק מהמשפחות ניסו לשכוח את קיומם. הבושה שבהולדת ילד פגום היתה רבה והפיתרון לשכוח את קיומו של מקור הבושה היה גדול. הסיפור הזה מתרחש משנת 1968 וסופו הלא-סופי קורה בשנת 2011.
גבר (שחור וחֵרֶש) ואישה (לבנה עם פיגור בינוני) השוהים ב"בית הספר לחשוכי מרפא ולרפי שכל", (שם שקרני למוסד בו לא לומדים דבר, מטופלים על ידי אנשי צוות שחלקם מנצלים את חוסר האונים של "הדיירים") בורחים מהמוסד בו הם שוהים וזוכים לכמה ימי חופש, בו הם מספיקים לעשות עוד כמה דברים לפני שהם נתפסים. הסיפור עוקב אחרי קורותיהם וקורות אנשים הקשורים אליהם מאז אותו אירוע, וגם אחרי הדרך שעשתה, לכאורה, החברה האמריקאית מכליאת אנשים "פגומים" במוסדות ללא יכולת לשלוט בגורלם, עד מתן מידה מסויימת של חופש ושליטה גם לאנשים שאינם עוברים היטב מבחני IQ.
הספר הזה מעניין, נוגע ללב, מפעיל לא מעט מניפולציות רגשיות על הקורא ואין מצב שהוא יכול היה להתקיים באופן כזה או דומה. סיימון מנסה להעניק לגיבוריה יכולות יוצאות דופן (שזה כמובן אפשרי בלי קשר לרמת האינטליגנצייה של האדם) וגם מאפשרת להם יכולות תכנון ברמה מאד גבוהה, שזה בלתי אפשרי למגבלות המתוארות. היא חותרת להעניק לגיבוריה סוג של "סוף טוב" ועושה שימוש מאד חופשי במקריות - כמעט על גבול הכישוף...
אנשים בעלי צרכים מיוחדים הפכו לאחרונה מוכרים וחביבים בזכות ספרים וסרטים עליהם. אבל גם ההיכרות אינה עוזרת כאשר מתכננים להקים הוסטל "לאנשים כאלה" בשכונה... מה שאומר שאולי התקדמנו אבל נשארנו באותו מקום כשהעניין נוגע לנו אישית.
31 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
yaelhar
(לפני 3 שנים ו-2 חודשים)
נראה לי שהם די טובים בהמצאת שמות מושכים לתוכניות חינוכיות שלא מממשות את הפוטנציאל שלהן.
אבל גם גופים אחרים טובים יותר בקופירייטינג מאשר בביצוע רעיונות מורכבים. אולי זה מה שאננו מחפשים - משפטים יפים ללא תוכן אמיתי. |
|
|
פואנטה℗
(לפני 3 שנים ו-2 חודשים)
כן, ובסך הכל ניכר שהמערכת דוגלת במסרים אחידים ומעודדת את קבלת השונה.
בין היתר, בתוכנית ערכית "האחר הוא אני" אשר סיסמתה היא "לפעמים אני דומה. לפעמים אני שונה. תמיד אני שווה." |
|
|
yaelhar
(לפני 3 שנים ו-2 חודשים)
תודה רבה, פואנטה℗
הממ, "מבחן פאנפילוב" שווה לשקול את זה. מעניין כמה ילדים בכתה א' יעברו אותו (-; האמת היא שמערכת החינוך מנסה (ומצליחה) לגרום להאחדה. מי שמשתף איתה פעולה הם בדרך כלל ההורים שחרדים מהאפשרות שהילד שלהם לא יהיה דומה לכולם... |
|
|
פואנטה℗
(לפני 3 שנים ו-2 חודשים)
מבחן מקורי, יש להודות.
היו צריכים לקרוא לו מבחן פאנפילוב, בדומה למבחן רורשאך - גם שם לא מבינים הרבה.
לפני כמה ימים, כל ההורים קיבלו הודעה היסטרית מהמחנכת ובה התבשרנו שישנם ילדים שלא רוצים להשתתף במסיבת סיום, ובכל לשון של בקשה אנא מכם שוחחו ושכנעו ובלה בלה, ומה שנקרא אולי עוד לא מאוחר להציל את הילד. |
|
|
yaelhar
(לפני 3 שנים ו-2 חודשים)
נו, פרפ"צ מאז יש לי אישור בכתב שאני יודעת לקרוא (-;
|
|
|
פרפר צהוב
(לפני 3 שנים ו-2 חודשים)
יעל, זה סיפור מדהים. מעניין אם משהו השתפר מאז.
אני מבין שאת עדיין לא מתלהבת מאנשי פאנפילוב :-)
|
|
|
yaelhar
(לפני 3 שנים ו-2 חודשים)
תודה רבה, בת-יה
אכן היו (ועדיין) יש איבחונים שגויים. סיפרתי את הסיפור הזה כבר פעם, אחזור עליו (מכסימום תחשבי שאני סנילית, אז מה...) בכתה א' למדתי בכל שליש בבית ספר אחר. השליש השני היה בקיבוץ של סבא וסבתא, בבי"ס איזורי. הייתי ילדה בישנית ולא פתחתי את הפה לשום עניין. אז קראו לאמא שלי והציעו לה להעביר אותי לחינוך מיוחד. אני לא מגיבה, לא יודעת לקרוא, ועל חשבון אין מה לדבר... אמא שלי היה חסידה גדולה של המימסד אבל במקרה הזה התמרדה. למדתי לקרוא לפני גיל ארבע (נגד רצונה. היא חשבה שזה לא חינוכי...) ובבית קראתי כל מה שהיה. אז היא הלבישה אותי יפה והגענו לפגישה עם המורה, המנהלת, מפקח ועוד מישהו. אני סתמתי את הפה ואמא שלי - באיומים, בפיתויים ולא יודעת מה עוד ממש הכריחה אותי להקריא להם מהספר של כתה א'. הם די נדהמו והמפקח החליט להתחכם. מי יודע, אולי אמא שלי אימנה אותי בבית? הוא שלף מהמדף את הספר "אנשי פנפילוב" - עם הפונט הקטנטן, בלי ניקוד ובלי איורים... וזו היתה הפעם הראשונה שקראתי אותו, ולא חושבת שהבנתי הרבה. |
|
|
בת-יה
(לפני 3 שנים ו-2 חודשים)
אין לי מושג על מה כתבת שלא יכול להתקיים, אבל בשנות ה - 70 לימדתי בחינוך המיוחד.
בכיתות מיוחדות בקצה בית הספר. במסגרת הזאת גם נסענו "לבקר" בכל מיני מוסדות. אבל זה לא מה שחשוב - מה שחשוב זה שהיו באותה תקופה כל כך הרבה הבחנות שגויות שזה הרתיח אותי כל פעם מחדש. אני, עצמי, "הוצאתי" 2 תלמידים מהחינוך המיוחד לחינוך הרגיל - אז הם לא היו גאונים אבל בטח שלא סתומים, כמו שאהבו לקרוא להם. ושמעתי על עוד אבחונים כאלה. אבחונים שנקבעו לכל מי שלא "התיישר" עם הקו הממוצע. כמו ילד שפשוט לא היה מסוגל לשבת באופן רצוף, ואהב לצאת ולטייל במשך השיעורים, או ילדה שסתם לא היתה ממושמעת ועוד. ואיך אומר, יש לי 'בטן מלאה' על הנושא הזה, אבל לשמחתי לא הייתי היחידה, ובמשך הזמן דברים שונו. |
|
|
yaelhar
(לפני 3 שנים ו-2 חודשים)
פרפ"צ זה נשמע לי בדיוק אותו דבר...
מסתבר שאין חדש תחת השמש. |
|
|
פרפר צהוב
(לפני 3 שנים ו-2 חודשים)
ה"טיפול הזה":
"וכל הבנים הנולדים ימָסרו לידי שלטונות ממונים על כך...ובניהם של הטובים שנמסרו להם יביאו, חושבני, אל גְּדֵרָה, ויפקידום בידי אומנות מיוחדות לכך, שמקום־מושבן יהא מופרש בשכונה מיוחדת בעיר; ובניהם של הגרועים, או אם יולדו לאחרים בנים בעלי־מום – אותם יטמינו במקום מורחק ונסתר, כנאה להם." (עמ' 147, 460b-c) |
|
|
yaelhar
(לפני 3 שנים ו-2 חודשים)
תודה רבה, פרפ"צ
איזה טיפול? |
|
|
פרפר צהוב
(לפני 3 שנים ו-2 חודשים)
אצל אפלטון ובני זמנו היה טיפול אחר לאנשים פגומים.
כנראה בכל זאת משהו השתנה מאז.
|
|
|
yaelhar
(לפני 3 שנים ו-2 חודשים)
תודה רבה, Pulp_Fiction
זה נכון מאד. כולנו גם מאד נאורים, כשמדובר באחרים. אנחנו יודעים לגנות גיזענות (נגד שחורים באמריקה) ולשפוט משפחות ששכחו את הילד המפגר במוסד (שם, שם) אנחנו רק לא יודעים לחבר את מה שאנחנו מרגישים כשזה אצלינו, לשיפוט הזה נגד אחרים. |
|
|
yaelhar
(לפני 3 שנים ו-2 חודשים)
תודה רבה, ראובן.
הזכרת לי את הסיפור המבריק של אסימוב. בספר הזה מדובר, כמובן, באופרה אחרת לגמרי. |
|
|
Pulp_Fiction
(לפני 3 שנים ו-2 חודשים)
כולנו אוהבים שינויים,
בעיקר לראות אחרים משתנים, אולי אנחנו נעשה זאת אחר כך בזמננו החופשי. .. קשה לנו לשנות את עצמנו.
|
|
|
ראובן
(לפני 3 שנים ו-2 חודשים)
מעניין. מזכיר לי סיפור של אסימוב על 'מעון לרפי שכל',
אבל בו האמת שונה לגמרי. |
31 הקוראים שאהבו את הביקורת
