“רכשתי את הספר כספר דגטלי מהאתר -עברית . יהודה פוליקר תמיד עניין אותי. כילד בשנת 1988- שרו אצלינו בצפים את -זהו היום זה הזמן זה הרגע פושטים את החקי עוברים למדים- ההתלהבות בה בחור מהצוות שראת זה -השמחה-וזה מהשיר של להקת בנזין. אחר כך ב1990 פוליקר הוציא את אלבום המופת-פחות אבל עוד כואב -אולי מהשרים היפים והמרגשים ביותר שנכתבו לדעתי יחד עם נצוצות , הולך נגד הרוח. יהודה ספר שגדל בבית לנצולי שואה אבל לא פרט על זה אף פעם. ואותי זה די תסכל-שאומן כול כך מוכשר שומר על שתיקה. מי אתה?איך גדלת? מה פגע בך? אז הנה קרתי ספר ארוך- 700 עמודים- עם הרבה פסות רגש וחכמה. יהודה נולד כבן הזקונים להוריו נצולי שואה שעלו מיוון-שרה וגקו. גקו עם עינים כחולות יפות , היה חלק ממשפחה גדולה בסלונקי יוון- וכול משפחתו נרצחה בשואה. גקו ז"ל היה אוהב להשמיע מוזיקה יוונית עצובה ולספר-בשונה מנצולים אחרים ששתקו-לילד הקטן על מה שעבר שם. יש ליהודה אחות גדולה בשם אסתר שמשחקת הרבה בחמש אבנים משה-האמיץ-מושיקו האח הגדול נקרא מורדו האמא מתוסכלת שהילדים יצאו פושטקים-מסתובבים הרבה ברחוב,מעשנים... אבל הם אוהבים ומגנים אחד על השני בעת צרה. אמו היית אשה פרקטית שהיית עסוקה בפרנסת המשפחה מהבוקר והכינה אוכל לילדים. אחיו-מורדו הבכור- ומשה- מורדו לדבריו היה "הנסיך של הבית" וקבל מה שרצה.-לרוב זה שונה-הילד הקטן מפונק הכי הרבה לדעתי פוליקר גדל בבית קטן בקריית חים שבחיפה והיה הולך הרבה לים.הם היו משחקים הרבה חבורות של ילדים ועושים שטויות כשיהודה היה מעדיף לשמור מהצד .יהודה התקשה לקרא -אולי דסלקציה? ולא אהב את הלמודים. כשנתנו לו שעורי בית-של הדמיון-כתבת ספור -אז הוא פרח. מסתבר שיהודה אהב כדורגל ושחק בקבוצת הילדים של קריית חים והיה שוער עם זנוקי נמר לדבריו. "כשנגמרת הליגה,מגרש הכדורגל עובר אל חוף הים.יש לנו שם מקום מפגש קבוע.אנחנו מתארגנים שבע נגד שבע המשחק מתחיל די מוקדם בבוקר ונמשך כמעט עד השקיעה,השערים מסומנים על ידי שתי אבנים גדולות.. תארו לעצמכם- ילדים משחקים בחוץ מהבוקר עד הערב-כך היה פעם כשלא היו מחשבים וסמארתפונים... -בתוך השממון יש מורה לציור: חיה רואה את הדמיון שלי נשפך אל הדף של מחברת הציור. היא קולטת מתי אני מתחיל לשקוע בתוך הבועה שלי ומחזירה אותי לשיעור, מעודדת אותי להמשיך לצייר,להמשיך ללמוד. צורת ההוראה שלה מגלה לי עולמות. היא מלמדת אותי איך לצייר את מה שבתוכי. וכשהיא מראה לי איך מציירים כסא למשל,הכסא מקבל צורה אחרת כשאני מוסיף לו צל. ליהודה יש כלב ,רקסי.אבא שלו מחליט להעיף את הכלב.קשה לו עם הנבחות... איך אבא יכול לעשות לי את זה?מה,אין לו רגשות?ועכשיו מה אני צריך לסלוח לו עוד פעם בגלל ההנום ההווא? יהודה מצד אחד חי כילד צבר,ישראלי שמשחק עושה שטויות,ים חוויות,מצד שני הוריו חיים בעולם משלהם. לאבא כמעט אין חברים.בעצם הוא ברוגז עם רוב השכנים ,אין לו חברים לקפה או סתם לפטפוטים. אבא חי במעגל סגור משלו,בתוך מעגל שנזון מעצמו ומאתנו. המשפחה שלנו היא אי יווני קטן בלב קריית חיים (שכונה בחיפה)בועה מנותקת מן ההוויה מסביב. כל הנסיונות שלי לשנות קצת את ההורים שלי ולקרב אותם לאנשים,לחברים עולים בתוהו. עמוד 535 אנחנו חווים את חוסר האונים שלו, את הכאב על מה שקרה אז,סופגים לתוכינו גם את הקרע בין המולדת ההיא ובין המולדת "הזאת", את הפער בין שתי התרבויות הישראליות שלי,שהלכה וצמחה בתוכי,לא מסתדרת עם "הניצולות" של ההורים שלי. הייתי חייב למרוד. אבל המרד שלי התחיל מאוחר,והיה חשש שלא יפרוץ בכלל. רק שלפעמים מתרחשים שינוים: המובלים פתאום מתנגדים לדרך שבה מובילים אותם על האומץ של אחיו משה. משה מחליט לשחק קלפים מול השכנים המבוגרים-שראים בו ילד או נער. משה עוקב אחריהם בסתר ולומד איך לשחק פוקר. הם מתכוננים "לרוקן לחצוף הזה את כול הכסףתאבל למרבה הפלא משה מנצח, קצת מפסיד,ושוב מנצח.הם רותחים מכעס. הם לא תפסים איך הקטן הזה מביס אותם. משה מבין שלא יתנו לו להסתלק משם בקלות ,אז הוא אוסף את הכסף בתנוע מהירה ובורח. שבועים הוא מתחבא בבית ולא מוציא את האף החוצה.הם מחפשים אותו בכל מקום,עד שמורדו מודיע לו:זה בסדר אתה יכול לצאת. משה עבר את מבחן הבגרות וצרף אל חבורת הגדולים מדברי אמו ז"ל לגבי חלומות "אתה עוד יכול לחלום.הלוואי שהחלומות לא יגמרו לך. ותשמור על החלומות מכול משמר,כי יום אחד תחפש אותם והם לא יבואו.... רק שלא תתבלבל בין החלום למצאות.וכדי שתרשום לך את החלום כדי שישאר איתך לתמיד. "אמא על מה את חולמת?"אני שואל "אוי מתוק שלי החלומות שלי אבדו תקווה כבר מזמן.התקרה של הדמיון שלי מגיע רק עד לגובה של המצאות(היית אשה נבונה ללא ספק) אביו זקו ז"ל הוא מקמט את המצח,מדליק סגריה וממשיך בכול מהורהר: "היה לי מזל כנראה,עובדה שאני חי.שם הינו,היהודים כמו פיונים באיזה משחק מטורף. לא הינו מסוגלים לחשוב על להתמרד,זה היה חסר סכוי. הפחד,הרעב,המחלות,היאוש,הרגו אותנו עוד לפני המוות. כשנחה על אבא הרוח הוא משתף אותי בהרהורים העמוקים והמסובכים שלו,כאלו אני מבוגר שאפשר לנהל אתו שיחה. "הכול אפר ואבק",הוא אומר "זה מה שנשאר משם". אבל תשמע,יודקו .אני עמדתי כול כך הרבה פעמים מול מלאך המוות עד שאבדתי לגמרי את הפחד. תלמד את עצמך לא לפחד מכלום.גשם שיורד-יורד מלמעלה אי אפשר לעצור אותו. ככה תלמד להתגבר על הסכנות ולנצח את החיים כמוני". בהמשך יהודה מספר על תחלת הצלחתו כמוזקאי -שגם על זה אפשר לכתוב בוודאי ספר או ספרים אוהב אותך יהודה לימים זה נשכח כאיננו אבל כשהערב אורב אומר לך כך בינינו פחות אבל עוד כואב על מה שנפצע בי,נפצע והגליד כמעט ואינני חושב לומדים לחיות עם זה ככה פחות אבל עוד כואב לומדים לחיות עם זה ככה פחות אבל עוד כואב עם כוס ורקיק אפשר להמתיק אין קץ לברחות ,זה לא נעלם רק רחוק או נרדם וכואב אבל פחות לא נעלם רק רחוק כואב אבל פחות פחות ועדיין,עדין פוגע,זה בא והולך את יודעת זה כואב כשאני אני בך נוגע זה כואב כשאת נוגעת תודה יהודה גילי דומאני Gili Domany”

“הספר הזה הוא לא בדיוק אוטוביוגרפיה מלאה של האמן, אלא חזרה אל תמונות הילדות של יהודה פוליקר. פוליקר, שכונה בפי כל בשם יודקו, גדל לתוך משפחה ששרדה את השואה אך איבדה את רוב קרוביה, כגורל רוב יהודי סלוניקי. מאורעות המלחמה היו חלק בלתי נפרד מהחיים של המשפחה, אם ברגזנות ובסגפנות של אם המשפחה, ואם בצורך של אב המשפחה לשוב ולספר על משפחתו ועל המחנות. יודקו גדל כבן הזקונים של המשפחה, לאם ולאב שרצו בת אך זכו לבן, אותו כינו "קטנצ'יק" ועליו הרעיפו דאגנות מופלגת ורגשות אשם שהקשו עליו לצאת מהקן ולהגשים את עצמו. בתחילת הספר הרגשתי שדבק בי דכאון בגלל תאור החיים של המשפחה והאופי העגום של הכתיבה. אולם בהמשך הקריאה, כמו במעבר מוסיקלי מסולם מינורי לסולם מז'ורי (שאפייני מאוד ללחנים של פוליקר), תחושת הדכאון מתחלפת בחשיפה מרגשת לאוסף של רגעים קסומים. רגעים שבהם יודקו משחק וחוקר ברחובות של קריית חיים, מתפלח לקולנוע ומגלה שם עולמות חדשים, משחק כדורגל ומבלה עם כלבו בחוף הים, מתחיל לנגן בגיטרה של חברו לפנימיה. כמו הצילומים היפהפיים הפזורים לאורך הספר, כך הסיפורים היפים שכתובים בו, כזכרונות ילדות שצפים ועולים ללא קו עלילתי נוקשה. והתוצאה מרגשת ומעוררת מחשבה על הפער העצום שבין הדורות - מדור ששרד את אימי מלחמת העולם השניה, לדור שהשתובב ברחובות קריית חיים תוך שהוא נושא את הצלקות של הוריו, ועד למחשבות על הדור שאני משתייכת אליו, ששואף להגשמה עצמית אינדיוידואליסטית, והדור שאותו אנו מגדלים, שבו טכנולוגיה ומסכים מחליפים את החברים, הטבע, הספונטניות ומעשי השובבות.”

“פוליקר הוא זמר מספר אחד. ההופעות שלו מצויינות, מוסיקה נוגעת, מעניינת, מרגשת וגם מקפיצה. שראיתי שכתב ספר, היה לי ברור, שאני חייבת לקרוא. הולכת לכל כך הרבה הופעות ולא תקראי את הספר שכתב? אז ככה... פוליקר מספר אפיזודות (מרגשות, מעניינות, מזכירות ילדויות וכו'), לא כספר פרוזה מתמשך, אלא סיטואציות מהילדות. הכתיבה יפה ומעניינת. למי שרוצה ספר על הילדות בארץ בשנות ה 60-70, כדאי. לתחושתי זהו ספר חד פעמי שלו, אבל אולי אני טועה. מה שבטוח, זמר מספר 1 :)”

“ספר של יהודה פוליקר?!?? כבר נשמע מעניין... כן, אבל... זה לא ממש ספר. יותר, אוסף של אפיזודות קצרצרות מילדותו. הארוכה שבהן בת כ-5 עמודים. כפי שבאמת מופיע, בחלק מהעטיפות, בקטן, תמונות ילדות. סיפורים, חלומות, בדיות, זכרונות. ילדות קרית חיים, זוג הורים ניצולי שואה. לגדול בישראל בשנות ה-50. אפיזודות נחמדות, מתארות את ההווי המשפחתי, תקופתי ואת יהודה (יודקו). סך הכל נחמד, חושף עוד נדבך מאישיותו המורכבת של פוליקר. אבל, ציפיתי לעוד קצת. לעוד קצת הרחבות מגיל הנעורים ותחילת הקריירה המוזיקלית. קצת יותר על סגירת המעגלים בבגרות על רקע הילדות כבן לניצולי שואה. קצת יותר חיבור רציף ליודקו הבוגר של היום. הספר קצת נקטע בגיל העשרה עם פרק קצרצר של המעבר לעצמאות אישית ולמשיכה למוזיקה. בתור ספר יחיד של פוליקר שחושף עוד פן מאישיותו - שווה. אבל, יכול היה להיות קצת יותר מלא ורציף. תיהנו .”

“רכשתי את הספר כספר דגטלי מהאתר -עברית . יהודה פוליקר תמיד עניין אותי. כילד בשנת 1988- שרו אצלינו בצפים את -זהו היום זה הזמן זה הרגע פושטים את החקי עוברים למדים- ההתלהבות בה בחור מהצוות שראת זה -השמחה-וזה מהשיר של להקת בנזין. אחר כך ב1990 פוליקר הוציא את אלבום המופת-פחות אבל עוד כואב -אולי מהשרים היפים והמרגשים ביותר שנכתבו לדעתי יחד עם נצוצות , הולך נגד הרוח. יהודה ספר שגדל בבית לנצולי שואה אבל לא פרט על זה אף פעם. ואותי זה די תסכל-שאומן כול כך מוכשר שומר על שתיקה. מי אתה?איך גדלת? מה פגע בך? אז הנה קרתי ספר ארוך- 700 עמודים- עם הרבה פסות רגש וחכמה. יהודה נולד כבן הזקונים להוריו נצולי שואה שעלו מיוון-שרה וגקו. גקו עם עינים כחולות יפות , היה חלק ממשפחה גדולה בסלונקי יוון- וכול משפחתו נרצחה בשואה. גקו ז"ל היה אוהב להשמיע מוזיקה יוונית עצובה ולספר-בשונה מנצולים אחרים ששתקו-לילד הקטן על מה שעבר שם. יש ליהודה אחות גדולה בשם אסתר שמשחקת הרבה בחמש אבנים משה-האמיץ-מושיקו האח הגדול נקרא מורדו האמא מתוסכלת שהילדים יצאו פושטקים-מסתובבים הרבה ברחוב,מעשנים... אבל הם אוהבים ומגנים אחד על השני בעת צרה. אמו היית אשה פרקטית שהיית עסוקה בפרנסת המשפחה מהבוקר והכינה אוכל לילדים. אחיו-מורדו הבכור- ומשה- מורדו לדבריו היה "הנסיך של הבית" וקבל מה שרצה.-לרוב זה שונה-הילד הקטן מפונק הכי הרבה לדעתי פוליקר גדל בבית קטן בקריית חים שבחיפה והיה הולך הרבה לים.הם היו משחקים הרבה חבורות של ילדים ועושים שטויות כשיהודה היה מעדיף לשמור מהצד .יהודה התקשה לקרא -אולי דסלקציה? ולא אהב את הלמודים. כשנתנו לו שעורי בית-של הדמיון-כתבת ספור -אז הוא פרח. מסתבר שיהודה אהב כדורגל ושחק בקבוצת הילדים של קריית חים והיה שוער עם זנוקי נמר לדבריו. "כשנגמרת הליגה,מגרש הכדורגל עובר אל חוף הים.יש לנו שם מקום מפגש קבוע.אנחנו מתארגנים שבע נגד שבע המשחק מתחיל די מוקדם בבוקר ונמשך כמעט עד השקיעה,השערים מסומנים על ידי שתי אבנים גדולות.. תארו לעצמכם- ילדים משחקים בחוץ מהבוקר עד הערב-כך היה פעם כשלא היו מחשבים וסמארתפונים... -בתוך השממון יש מורה לציור: חיה רואה את הדמיון שלי נשפך אל הדף של מחברת הציור. היא קולטת מתי אני מתחיל לשקוע בתוך הבועה שלי ומחזירה אותי לשיעור, מעודדת אותי להמשיך לצייר,להמשיך ללמוד. צורת ההוראה שלה מגלה לי עולמות. היא מלמדת אותי איך לצייר את מה שבתוכי. וכשהיא מראה לי איך מציירים כסא למשל,הכסא מקבל צורה אחרת כשאני מוסיף לו צל. ליהודה יש כלב ,רקסי.אבא שלו מחליט להעיף את הכלב.קשה לו עם הנבחות... איך אבא יכול לעשות לי את זה?מה,אין לו רגשות?ועכשיו מה אני צריך לסלוח לו עוד פעם בגלל ההנום ההווא? יהודה מצד אחד חי כילד צבר,ישראלי שמשחק עושה שטויות,ים חוויות,מצד שני הוריו חיים בעולם משלהם. לאבא כמעט אין חברים.בעצם הוא ברוגז עם רוב השכנים ,אין לו חברים לקפה או סתם לפטפוטים. אבא חי במעגל סגור משלו,בתוך מעגל שנזון מעצמו ומאתנו. המשפחה שלנו היא אי יווני קטן בלב קריית חיים (שכונה בחיפה)בועה מנותקת מן ההוויה מסביב. כל הנסיונות שלי לשנות קצת את ההורים שלי ולקרב אותם לאנשים,לחברים עולים בתוהו. עמוד 535 אנחנו חווים את חוסר האונים שלו, את הכאב על מה שקרה אז,סופגים לתוכינו גם את הקרע בין המולדת ההיא ובין המולדת "הזאת", את הפער בין שתי התרבויות הישראליות שלי,שהלכה וצמחה בתוכי,לא מסתדרת עם "הניצולות" של ההורים שלי. הייתי חייב למרוד. אבל המרד שלי התחיל מאוחר,והיה חשש שלא יפרוץ בכלל. רק שלפעמים מתרחשים שינוים: המובלים פתאום מתנגדים לדרך שבה מובילים אותם על האומץ של אחיו משה. משה מחליט לשחק קלפים מול השכנים המבוגרים-שראים בו ילד או נער. משה עוקב אחריהם בסתר ולומד איך לשחק פוקר. הם מתכוננים "לרוקן לחצוף הזה את כול הכסףתאבל למרבה הפלא משה מנצח, קצת מפסיד,ושוב מנצח.הם רותחים מכעס. הם לא תפסים איך הקטן הזה מביס אותם. משה מבין שלא יתנו לו להסתלק משם בקלות ,אז הוא אוסף את הכסף בתנוע מהירה ובורח. שבועים הוא מתחבא בבית ולא מוציא את האף החוצה.הם מחפשים אותו בכל מקום,עד שמורדו מודיע לו:זה בסדר אתה יכול לצאת. משה עבר את מבחן הבגרות וצרף אל חבורת הגדולים מדברי אמו ז"ל לגבי חלומות "אתה עוד יכול לחלום.הלוואי שהחלומות לא יגמרו לך. ותשמור על החלומות מכול משמר,כי יום אחד תחפש אותם והם לא יבואו.... רק שלא תתבלבל בין החלום למצאות.וכדי שתרשום לך את החלום כדי שישאר איתך לתמיד. "אמא על מה את חולמת?"אני שואל "אוי מתוק שלי החלומות שלי אבדו תקווה כבר מזמן.התקרה של הדמיון שלי מגיע רק עד לגובה של המצאות(היית אשה נבונה ללא ספק) אביו זקו ז"ל הוא מקמט את המצח,מדליק סגריה וממשיך בכול מהורהר: "היה לי מזל כנראה,עובדה שאני חי.שם הינו,היהודים כמו פיונים באיזה משחק מטורף. לא הינו מסוגלים לחשוב על להתמרד,זה היה חסר סכוי. הפחד,הרעב,המחלות,היאוש,הרגו אותנו עוד לפני המוות. כשנחה על אבא הרוח הוא משתף אותי בהרהורים העמוקים והמסובכים שלו,כאלו אני מבוגר שאפשר לנהל אתו שיחה. "הכול אפר ואבק",הוא אומר "זה מה שנשאר משם". אבל תשמע,יודקו .אני עמדתי כול כך הרבה פעמים מול מלאך המוות עד שאבדתי לגמרי את הפחד. תלמד את עצמך לא לפחד מכלום.גשם שיורד-יורד מלמעלה אי אפשר לעצור אותו. ככה תלמד להתגבר על הסכנות ולנצח את החיים כמוני". בהמשך יהודה מספר על תחלת הצלחתו כמוזקאי -שגם על זה אפשר לכתוב בוודאי ספר או ספרים אוהב אותך יהודה לימים זה נשכח כאיננו אבל כשהערב אורב אומר לך כך בינינו פחות אבל עוד כואב על מה שנפצע בי,נפצע והגליד כמעט ואינני חושב לומדים לחיות עם זה ככה פחות אבל עוד כואב לומדים לחיות עם זה ככה פחות אבל עוד כואב עם כוס ורקיק אפשר להמתיק אין קץ לברחות ,זה לא נעלם רק רחוק או נרדם וכואב אבל פחות לא נעלם רק רחוק כואב אבל פחות פחות ועדיין,עדין פוגע,זה בא והולך את יודעת זה כואב כשאני אני בך נוגע זה כואב כשאת נוגעת תודה יהודה גילי דומאני Gili Domany”

“הספר הזה הוא לא בדיוק אוטוביוגרפיה מלאה של האמן, אלא חזרה אל תמונות הילדות של יהודה פוליקר. פוליקר, שכונה בפי כל בשם יודקו, גדל לתוך משפחה ששרדה את השואה אך איבדה את רוב קרוביה, כגורל רוב יהודי סלוניקי. מאורעות המלחמה היו חלק בלתי נפרד מהחיים של המשפחה, אם ברגזנות ובסגפנות של אם המשפחה, ואם בצורך של אב המשפחה לשוב ולספר על משפחתו ועל המחנות. יודקו גדל כבן הזקונים של המשפחה, לאם ולאב שרצו בת אך זכו לבן, אותו כינו "קטנצ'יק" ועליו הרעיפו דאגנות מופלגת ורגשות אשם שהקשו עליו לצאת מהקן ולהגשים את עצמו. בתחילת הספר הרגשתי שדבק בי דכאון בגלל תאור החיים של המשפחה והאופי העגום של הכתיבה. אולם בהמשך הקריאה, כמו במעבר מוסיקלי מסולם מינורי לסולם מז'ורי (שאפייני מאוד ללחנים של פוליקר), תחושת הדכאון מתחלפת בחשיפה מרגשת לאוסף של רגעים קסומים. רגעים שבהם יודקו משחק וחוקר ברחובות של קריית חיים, מתפלח לקולנוע ומגלה שם עולמות חדשים, משחק כדורגל ומבלה עם כלבו בחוף הים, מתחיל לנגן בגיטרה של חברו לפנימיה. כמו הצילומים היפהפיים הפזורים לאורך הספר, כך הסיפורים היפים שכתובים בו, כזכרונות ילדות שצפים ועולים ללא קו עלילתי נוקשה. והתוצאה מרגשת ומעוררת מחשבה על הפער העצום שבין הדורות - מדור ששרד את אימי מלחמת העולם השניה, לדור שהשתובב ברחובות קריית חיים תוך שהוא נושא את הצלקות של הוריו, ועד למחשבות על הדור שאני משתייכת אליו, ששואף להגשמה עצמית אינדיוידואליסטית, והדור שאותו אנו מגדלים, שבו טכנולוגיה ומסכים מחליפים את החברים, הטבע, הספונטניות ומעשי השובבות.”

“פוליקר הוא זמר מספר אחד. ההופעות שלו מצויינות, מוסיקה נוגעת, מעניינת, מרגשת וגם מקפיצה. שראיתי שכתב ספר, היה לי ברור, שאני חייבת לקרוא. הולכת לכל כך הרבה הופעות ולא תקראי את הספר שכתב? אז ככה... פוליקר מספר אפיזודות (מרגשות, מעניינות, מזכירות ילדויות וכו'), לא כספר פרוזה מתמשך, אלא סיטואציות מהילדות. הכתיבה יפה ומעניינת. למי שרוצה ספר על הילדות בארץ בשנות ה 60-70, כדאי. לתחושתי זהו ספר חד פעמי שלו, אבל אולי אני טועה. מה שבטוח, זמר מספר 1 :)”

“ספר של יהודה פוליקר?!?? כבר נשמע מעניין... כן, אבל... זה לא ממש ספר. יותר, אוסף של אפיזודות קצרצרות מילדותו. הארוכה שבהן בת כ-5 עמודים. כפי שבאמת מופיע, בחלק מהעטיפות, בקטן, תמונות ילדות. סיפורים, חלומות, בדיות, זכרונות. ילדות קרית חיים, זוג הורים ניצולי שואה. לגדול בישראל בשנות ה-50. אפיזודות נחמדות, מתארות את ההווי המשפחתי, תקופתי ואת יהודה (יודקו). סך הכל נחמד, חושף עוד נדבך מאישיותו המורכבת של פוליקר. אבל, ציפיתי לעוד קצת. לעוד קצת הרחבות מגיל הנעורים ותחילת הקריירה המוזיקלית. קצת יותר על סגירת המעגלים בבגרות על רקע הילדות כבן לניצולי שואה. קצת יותר חיבור רציף ליודקו הבוגר של היום. הספר קצת נקטע בגיל העשרה עם פרק קצרצר של המעבר לעצמאות אישית ולמשיכה למוזיקה. בתור ספר יחיד של פוליקר שחושף עוד פן מאישיותו - שווה. אבל, יכול היה להיות קצת יותר מלא ורציף. תיהנו .”