ביקורת ספרותית על סדום סיטי מאת תומר גניהר
ספר לא משהו

---

הרעיון של הספר טוב ומעניין והקריאה זורמת. זה בערך כל הדברים הטובים שיש בו. זה יכל להיות ספר טוב עד מצויין אם רק לתומר גניהר היה כישרון . זה מתחיל מהכתיבה שלו-שפה גבוהה כי הוא חושב ש"כך אמור לכתוב סופר", יחד עם "שפת רחוב" שאיכשהו גם היא נשמעת מוזרה ולא קשורה. הוא רוצה לספר על שנות התשעים ובגלל חוסר כישרון הכל נשפך לו בלי שליטה כמו קיא, הכל מעורבב:הגיבורים, כל התרחשות הפוליטית שכמובן הגיבורים תמיד נקלעים ללב שלה, תמיד צירופי מקרים הזויים,עולים חדשים, ימין ושמאל, רצח רבין,פיגועים, מבטא רוסי או אמראיקאי מאולץ ומיוצג סתם כשגיאות שפה קלישאתיות.
וההזיה האמיתית-בורות שלמה בתחום הפסיכיאטריה, הגיבור החולה נפש מיוצג כילד מפגר שמקפיד על התרופות שלו ולא לוקח סמים, מקבל רק ליתיום למרות שהיה פסיכוטי עד כדי כך שהרג אדם(וזה כי קורט קוביין שר על ליתיום), מנהל בית חולים מקרקר סביבו ונותן לו כסף לתרופות, בקופת חולים יש חדר טיפול באימפוטציה, הריון מאובחן בצילום רנטגן, אלי שהבריז מהבית ספר ולא עשה בגרות ועוד בשנות ה-90 פתאום מבין שיחה שלמה באנגלית מהירה וכו' וכו'. בחלק השני של הספר המכונה "דיפרסיה" תומר גניהר בכלל יורד מהפסים, הפתטיות מתגברת , והסוף הזוי וסתמי לא פחות....יש בספר פספוס ענק של נקודה עיקרית, אין נגיעה בנושאים מעניינים באמת...
שורה תחתונה-בינוני מינוס, לא מתאמצים להיות סופר...

» ביקורות נוספות של דריה פופרבקו
» ביקורות נוספות על סדום סיטי