“ילדה בת רבע לשש לא צריכה שיהיו לה דאגות. ילדה בת רבע לשש צריכה לחשוב רק על דברים טובים, דברים משמחים. בגילה, היא כבר צריכה לדעת שיש גם רוע בעולם, אבל היא לא צריכה להרגיש את הרוע על בשרה. אני זוכרת את עצמי בגיל הזה. בחופש הגדול שהפריד בין שנות הגן לבית הספר. כל החופש הייתי נרגשת לקראת המעבר. כל יום ליטפתי את הילקוט החדש, הסנפתי את ריח העור החדש. סידרתי את הקלמר שוב ושוב. הכל היה דברים של "גדולי”

“ראיתי כתבה על נועה עילם שכתבה ספר על הטראומה שליוותה את חייה, ומתוך סקרנות החלטתי לקחת את הספר. ההתחלה הייתה מרתקת. נועה(נוני) כותבת הכול ללא עכבות, היא מגישה למשפחתה ולכל הסביבה הקרובה את החשבון בתוספת קנס וריבית פיגורים. מה שהדהים אותי היה הזיכרון הפנומנלי שלה לפרטים הכי קטנים מימי ילדותה. כשהייתה בת חמש, אימא לא אפתה עוגת יום הולדת, אלא תקעה נרות חנוכה על סופגניות ופקדה עליה להביע משאלה”

“זהו ספר שמתחיל כספר פרוזה, סיפורה של נועה שגדלה בסביון, בת זקונים להורים קרייריסטים שהשאירו אותה לבד בבית ולא היו מאוד קשובים לשמוע את שעובר עליה. ועבר עליה... בבגרותה היא מנסה לטפל בטראומה בדרך ייחודית, ופותחת את תהליך הריפוי בפני הקורא. אותי זה תפס לא מוכנה, חשבתי שאני עומדת מול סיפור שאכן נגע לליבי ויכולתי להזדהות עם חלקים ממנו, ואז מול החלקים האישיים שנחשפו בתהליך ההחלמה הארוך והרחב שהיא עובד”

“בהתחלה הספר מעניין, סיפור על ילדה ממשפחה "טובה" ועשירה שעוברת תקיפה מינית של שנים בתוך המשפחה, כשאף אחד מהוריה ואחיה כביכול "לא שם לב". בהמשך מאז שהיא מתחילה טיפולים פסיכולוגיים ומספרת לבני משפחתה את ה"הסוד", הספר הופך לבלתי נסבל ובלתי ניתן לקריאה...טחינת מים בלתי נגמרת משעממת ופתטית בכתיבות למחברת "לילדה הפנימית" , ל"אמא הפנימית", כל פיפס מהטיפולים הפסיכולוגיים הלא נגמרים שלה, כל הדשדוש הזה במ”

“ילדה בת רבע לשש לא צריכה שיהיו לה דאגות. ילדה בת רבע לשש צריכה לחשוב רק על דברים טובים, דברים משמחים. בגילה, היא כבר צריכה לדעת שיש גם רוע בעולם, אבל היא לא צריכה להרגיש את הרוע על בשרה. אני זוכרת את עצמי בגיל הזה. בחופש הגדול שהפריד בין שנות הגן לבית הספר. כל החופש הייתי נרגשת לקראת המעבר. כל יום ליטפתי את הילקוט החדש, הסנפתי את ריח העור החדש. סידרתי את הקלמר שוב ושוב. הכל היה דברים של "גדולי”

“ראיתי כתבה על נועה עילם שכתבה ספר על הטראומה שליוותה את חייה, ומתוך סקרנות החלטתי לקחת את הספר. ההתחלה הייתה מרתקת. נועה(נוני) כותבת הכול ללא עכבות, היא מגישה למשפחתה ולכל הסביבה הקרובה את החשבון בתוספת קנס וריבית פיגורים. מה שהדהים אותי היה הזיכרון הפנומנלי שלה לפרטים הכי קטנים מימי ילדותה. כשהייתה בת חמש, אימא לא אפתה עוגת יום הולדת, אלא תקעה נרות חנוכה על סופגניות ופקדה עליה להביע משאלה”

“זהו ספר שמתחיל כספר פרוזה, סיפורה של נועה שגדלה בסביון, בת זקונים להורים קרייריסטים שהשאירו אותה לבד בבית ולא היו מאוד קשובים לשמוע את שעובר עליה. ועבר עליה... בבגרותה היא מנסה לטפל בטראומה בדרך ייחודית, ופותחת את תהליך הריפוי בפני הקורא. אותי זה תפס לא מוכנה, חשבתי שאני עומדת מול סיפור שאכן נגע לליבי ויכולתי להזדהות עם חלקים ממנו, ואז מול החלקים האישיים שנחשפו בתהליך ההחלמה הארוך והרחב שהיא עובד”

“בהתחלה הספר מעניין, סיפור על ילדה ממשפחה "טובה" ועשירה שעוברת תקיפה מינית של שנים בתוך המשפחה, כשאף אחד מהוריה ואחיה כביכול "לא שם לב". בהמשך מאז שהיא מתחילה טיפולים פסיכולוגיים ומספרת לבני משפחתה את ה"הסוד", הספר הופך לבלתי נסבל ובלתי ניתן לקריאה...טחינת מים בלתי נגמרת משעממת ופתטית בכתיבות למחברת "לילדה הפנימית" , ל"אמא הפנימית", כל פיפס מהטיפולים הפסיכולוגיים הלא נגמרים שלה, כל הדשדוש הזה במ”