בהתחלה הספר מעניין, סיפור על ילדה ממשפחה "טובה" ועשירה שעוברת תקיפה מינית של שנים בתוך המשפחה, כשאף אחד מהוריה ואחיה כביכול "לא שם לב".
בהמשך מאז שהיא מתחילה טיפולים פסיכולוגיים ומספרת לבני משפחתה את ה"הסוד", הספר הופך לבלתי נסבל ובלתי ניתן לקריאה...טחינת מים בלתי נגמרת
משעממת ופתטית בכתיבות למחברת "לילדה הפנימית" , ל"אמא הפנימית", כל פיפס מהטיפולים הפסיכולוגיים הלא נגמרים שלה, כל הדשדוש הזה במקום...הפסקתי לקרוא מאז שהיא מספרת את הסוד...יכול להיות שזה באמת ריפוי וטיפול בשביל המחברת, "שכולוולם ידעו עכשיו על הסוד", אבל למה להוציא את זה כספר?
לא שווה קריאה ובטח שלא שווה קנייה

זה הספר הראשון(והאחרון) של א.ב. יהושוע שאני קוראת וזה בהחלט ברמה של דניאלה סטיל. גיבורת הספר נוגה מעצבנת ברמות, כל העלילה היא בעצם על כלום, שבמרכז שלה שאלה למה נוגה לא ילדה ילדים "להורים שלה ולבעלה".בנוסף יש הרבה סיפורים מייגעים על מוזיקה קלאסית, הרי נוגה נבלנית(אוקיי..) ושאר דברים הזויים-כן, כמובן אמא שלה בת 75, אבל בריאה לגמרי ואיתנה ואבא מת מות צדיקים שעל זה כולם שמחים ולא בכו בהלוויה, ונוגה התקבלה לתזמורת הולנדית, ובעלה נזכר בה עשר שנים אחרי שניתקו קשר, כי הוא כל כך אוהב אותה ותובע ילד שלא ילדה לו, וכמובן היא מקבלת תפקיד של ניצבת(סתם לעמוד ולאכול ארוחות בחינם) מאח שלה, בלה-בלה, ובסוף היא מקבלת מחזור אחרי שהוא כבר נפסק כי היא כנראה בכל זאת תלד ילד ותממש את הפוטניציאל הנשי שלה במקום להיות ניצבת. כמה שטויות חמוצות בספר אחד וזה עוד "סופר שיודע לכתוב".
הדבר המעניין היחיד שבספר שנכתב ב-2014 ולא אי שם כשלא הייתה מודעות להטרדות מיניות ופדופיליה, זה שגברת נוגה הנבלנית מטרידה מינית את חבר של אבא וממששת אותו כשהוא בא לתקן לה את הדלת, שהיא בטוחה שכולם מתפעלים מהיופי שלה ומתכננת איך היא תשכב עם חרדי נשוי , אבל השיא הוא רגע בו נוגה רוחצת באמבטיה ילד חרדי מפגר בן 10 כשהוא ערום וגם היא ערומה, וגם כשהיא קונה שוט אמיתי כדי להצליף בילדים שמתגנבים לדירה שלה...מה לעזאזל עובר בראש של א.ב. יהושוע? מאמצע הספר ההתעסקות היא רק בדיאלוגים משעממים ושיחות יחסינו לאן...

הרעיון של הספר טוב ומעניין והקריאה זורמת. זה בערך כל הדברים הטובים שיש בו. זה יכל להיות ספר טוב עד מצויין אם רק לתומר גניהר היה כישרון . זה מתחיל מהכתיבה שלו-שפה גבוהה כי הוא חושב ש"כך אמור לכתוב סופר", יחד עם "שפת רחוב" שאיכשהו גם היא נשמעת מוזרה ולא קשורה. הוא רוצה לספר על שנות התשעים ובגלל חוסר כישרון הכל נשפך לו בלי שליטה כמו קיא, הכל מעורבב:הגיבורים, כל התרחשות הפוליטית שכמובן הגיבורים תמיד נקלעים ללב שלה, תמיד צירופי מקרים הזויים,עולים חדשים, ימין ושמאל, רצח רבין,פיגועים, מבטא רוסי או אמראיקאי מאולץ ומיוצג סתם כשגיאות שפה קלישאתיות.
וההזיה האמיתית-בורות שלמה בתחום הפסיכיאטריה, הגיבור החולה נפש מיוצג כילד מפגר שמקפיד על התרופות שלו ולא לוקח סמים, מקבל רק ליתיום למרות שהיה פסיכוטי עד כדי כך שהרג אדם(וזה כי קורט קוביין שר על ליתיום), מנהל בית חולים מקרקר סביבו ונותן לו כסף לתרופות, בקופת חולים יש חדר טיפול באימפוטציה, הריון מאובחן בצילום רנטגן, אלי שהבריז מהבית ספר ולא עשה בגרות ועוד בשנות ה-90 פתאום מבין שיחה שלמה באנגלית מהירה וכו' וכו'. בחלק השני של הספר המכונה "דיפרסיה" תומר גניהר בכלל יורד מהפסים, הפתטיות מתגברת , והסוף הזוי וסתמי לא פחות....יש בספר פספוס ענק של נקודה עיקרית, אין נגיעה בנושאים מעניינים באמת...
שורה תחתונה-בינוני מינוס, לא מתאמצים להיות סופר...

איך בכלל פירסמו את הדבר הזה?ספר זה לא...בלי הלתייחס לבעיות נפשיות של המחבר(ובטוח שיש), כישרון אין שם. כל הספר עסוק בארבע חברים שההרגשה היא שהכירו באיזה חוג של הפרעת אישיות גבולית. הספר זה פשוט שטף בקושי קוהרנטי של מעוף מחשבות שגם לילדה מופרעת בת 13 בקושי ייחשב תקין. כל ארבעת החברים בלי סוף מתעסקים בקשר שלהם עם נשים, כל שניה מתמוטטים ובוכים, בין היתר חופרים על איך ההורים שלהם הרסו אותם.יש שם רמז לסיפור מעניין וזאת משפחה שמפונה מגוש קטיף במהלך ההתנתקות, אבל לא מקדישים לזה מספיק זמן. לאם המשפחה שלומית סיפור ילדות שכולל פגיעה מינית על ידי חבר של אבא שלה או איזה דוד, אבל באופן מפתיע היא כנראה הדמות הכי נורמלית ובריאה בכל הסיפור, אך כל הגברים שהיא מתקרבת אליהם מתאבדים או מנסים להתאבד...בסוף הספר חלק גדול מהדמויות מתאבדים, כך שאפשר להגיד שהסוף סביר, כי רציתי לאורך כל הספר שהם כולם כבר יתאבדו, איזה חפירות זה היה!קראתי רק בגלל שממש לא היה לי מה לקרוא.....

ספר נחמד בסך הכל...כתבו הרבה על הכתיבה "שטחית", אבל אני אהבתי אותה דווקא, דווקא כשהמחבר לא מקצועי וחסר כל כישרון ומנסה בוח להראות כזה ולהשתמש ב"שפה גבוהה", זה יוצא מבחיל(כמו "הצל" של ארנון אדלשטיין או סגנון הכתיבה של יעל פפר שכתבה ספר על הכת של גואל רצון, או ספר של אסתי ויינשטיין "עושה כרצונו"..)
בכל מקרה, אהבתי את שני החלקים הראשונים, במיוחד את השני...יש שם חשיפה מעניינת לעולם של הכרויות באינטרנט, חיים של גרושה עם ילד, חיים של עובדת זרה, בדידות איומה, שקיעה בדיכאון, לפעמים על גבול פסיכוזה...אך החלק השלשי קלקל הכל, גם כאישה ממנו לא יכולה להחשב כאחת מ"שלוש" ובעיקר שאין שום התייחסות לדמותו של גיל חמצני. אי אפשר לכתוב ספר על רוצח סדרתי, בלי לשפוך עליו אפילו מעט אור, איך ולמה הכל קרה, לתאר שיצא ממשפחה נורמטיבית ביותר ולהתרכז רק בסיפורי נשים...הסוף והחלק האחרון לטעמי מאכזב מאוד...

קראתי את הספר לאחר שקראתי את הספר שלו על רצח בנות זוג, שהיה בעצם מחקר והיה מעניין...
"הצל" הוא בין הספרים הגרועים שקראתי בחיים..אין לפרופ' אדלשטיין טיפה של כישרון...הכתיבה מעצבנת, יצא לו סוג של ספר של דניאלה סטיל ועוד כתוב בצורה עילגת ומרושלת, עד כדי שהוא מתבלבל בשמות הדמויות שלו, שכולן, אגב, מושלמות-פרופסור לקרימינולוגיה שהוא גם גאון, גם גיבור אמיץ, גם גבר רגיש ומקסים, וגם חלומה של כל אישה וגם חבר טוב, ועם שם דומה לפרוספסור עצמו(צירוף מקרים של ממש), רוצחת שהיא פתאום מוצאת את גבר חולומותיה ומפסיקה לרצוח ומרפראה את הנפש הפצועה, מזכירה שהיא גם עורכת דין שזוכה באהבה של הפרופסור, שוטרים מושלמים, נכה צה"ל גיבור עם צל"ש עם רגליים משותקות שבוחר לחשוב חיובית ולהנות מהחיים, וכמובן שהשיתוק לא מפריע לו לקיים יחסי מין "אם יש בחרוה מתאימה" וכו' וכו'...שלא לדבר על שתן וצואה...למה לבדוק את נושא הרפואה כשזה לא חשוב...מי הסכים בכלל להסכים את זה לאור?בקיצור, בזבוז זמן...
הספר מעורר בחילה ממש...

אני לא אהבתי את הספר, הוא ממש מעצבן...גם התרגום שלו לעברית מאוד מעצבן...יותר מידי "הבטן של קריסטי התהפכה", "היא נפנתה וייחלה בכל מאודה" וכו'..זה מרגיש כמו ללעוס מסטיק שמזמן איבד את הטעם...
כל הסיפור נראה כמו סיפור חסר כישרון והשראה לעקרות בית....קירסטי טאקר הייתה כל כך מעצבנת, מההתחלה ועד הסוף...החל מנזלת ורודה סביב "המשפחה שלה" לאורך כל הספר, הטמטום שהיא נכנסה להריון בגיל 16, כיביכול בגלל שאמא שלה מתה כשהיא הייתה בת 10, צדקנות ורגישות בעבודה והטמטום המוחלט סביב אומנויות לחימה"הבן שלה לא יכנס לכלא ולא ישתמש באלימות", אחר כך כל הטפשות של החיים עם לאנס כאישה מוכה..לאורך כל הספר אין זכר לשום מום של קריסטי עצמה ואפילו הנושא של אלכוהוליזם שלה לא נפתח בכלל, חחחח

אי אפשר להשוות בכלל, אבל יש ספר ענק עם נושא דומה, "דולורס קלייבורן" של סטיבן קינג, שזה באמת ספר והולי אוברטון כתבה כתבה לעקרות בית נואשות, במקרה הטוב..סליחה על הספויילרים, אבל הייתי חייבת:-)

אמממ..גואל רצון-ללא ספק אדם חולה, כמו כל מנהיג כת...ללא ספק, כריזמתי ועוצמתי יחד עם זאת, כמו כל מנהיג כת...
יעל פפר-הרבה , הרבה מאוד שאלות עולות עליה..קודם כל, היא כותבת בצורה כביכול "רהוטה" , כדי להראות כמה היא אינטליגנטית וזה נראה כאילו ילדה בת 10 כותבת ספר ומנסה לכתוב אותו בסגנון כמה שיותר "גבוה" כי , הרי כך כותבים ס-פ-ר...נראה ילדותי למדי...דבר שני, היא כל הזמן מנסה להציג את עצמה כאישה חכמה וחזקה, מביאה אינספור "דוגמאות" מחיי הכת בהן " אני לא שתקתי , קולי נשמע למרחקים"-נו באמת...
גם לא ניתן להפיל את כל האשמה על גואל רצון...נכון שכביכול כל אחד יכול להשאב לכת...אבל...בכל זאת, חייבת להיות מצוקה כלשהי, לדעתי האישית, ומצוקה של יעל פפר -לא נראה לי שנבעה רק משאלות קיומיות, נעורים סוערים, "אומץ", "רצון לבדוק כמה רחוק אני יכולה להגיע", כמו שהיא מנסה להציג...כן, היא מושבניקית ובאה מ"משפחה נורמטיבית"....אך כנראה גם למשפחה הזו היו בעיות...היא מתארת בספר שבכיתה יב' הייתה עם מישהו שגם נשמע לא בריא וקינא בה כל הזמן, אבל היא הייתה גרה איתו בדירה שהם שכרו(?) וממלצרת בערבים....האם זה תקין שההורים"נורמטיבים" מרשים כזה דבר לנערה בת 17?היא כותבת שם שלמרות שהייתה מבריזה מבית הספר עם חבר, "הייתה משיגה ציונים מצויינים"..במקום אחר כבר כתוב שהיא ניסתה להשלים בגרות..אז איפה ציונים מצויינים? האם לא מוזר שבמקום ללמוד, בחורה אחרי הצבא מתכתבת עם איזה חבר, מושכת אותו 5 שנים ובינתיים נשבעת לו שהיא "תחכה לו" ועובדת במשק בית "כדי שלא יהיה לה פיתוי"?לוקחת רכב ופלאפון של אבא שלה בלי אישור, מציגה להורים עובדה שעשתה תאונה עם האוטו שלהם? בקיצור, צריך שניים לטנגו...

לא אהבתי את הספר בכלל. זה הספר השני של אילן הייטנר שאני קוראת, אחרי "חוכמת הבייגלה" שאותו אהבתי מאוד, לכן הייתי בטוחה שגם "קציצות" לא יאכזב..אומנם כתוב קליל וכן יש דברים מצחיקם ונכונים, אבל כל הספר הוא פשוט ללא עלילה, התמרחות משעממת ומעצבנת שיש בה יותר מידי תובנות וחוכמות בשקל. מעכשיו ייתכן ספוילר .משחק מוזר של חילוני שפתאום מתקרב לאלוהים ומתחיל לפזר פניני חוכמה של חז"ל, רוחניות זולה. זה סיפור במילים של הגיבור עצמו על אדם שבאמת"נהיה קוקיסינל"(כנראה תמיד היה) שמתחיל לעשות יוגה, "להתגבר על יצרים", להיות צמחוני ולאהוב וגם בוכה ומתרגש כל שניה. לקראת הסוף הספר כבר ממש מעורר בחילה עם השתפכות ו,"פרץ אדיר של אהבה".גיבור הספר הפך לקוקסינל ואילן הייטנר לדניאל סטיל.