כבר בתחילת הקריאה נזכרתי בספר "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה בגלל משלב השפה הנמוך. זה עורר בי אנטי מיידי כי את "שום גמדים לא יבואו" לא אהבתי בכלל (קראתי אותו לפני עשור, אם לא יותר, פשוט זוכרת שלא אהבתי), אבל ככל שהתקדמתי זה פחות ופחות הפריע לי. אני לא יודעת למה, אולי הפכתי ליותר סלחנית עם השנים, אולי תחושת הגעגוע לשכונה שגדלתי בה - מעין נוסטלגיה מחממת לב. אולי הוא פשוט כתוב יותר טוב (לטעמי). בשכונת ילדותי היו המון "בת שבע-ות" שדיברו כמו שבת שבע מהספר מדברת וזה גרם לי לקרוא את כל הספר בניגון המסויים הזה בתוך הראש שלי, וזה בהחלט הוסיף לחוויית הקריאה.
העלילה עצמה פשוטה מאוד אבל הדמויות באמת שובות את הלב עם החום שלהן, הכנות. הן אותנטיות מאוד! מרגישה שאני מכירה את בת שבע, שגדלתי עם הבנות שלה בשכונה, בבית הספר. האווירה, השפה, הדמויות- כל זה שאב אותי לתוך אשדוד ותל אביב ונהניתי. נחמד וכיף :)

















