שמעתי על הספר הזה והרבה יותר מפעם אחת. כדרכם של עוד ספרים אחרים שמבקשים לדבר איתי על המוות, ובכן, לא תמיד יש שעה טובה לשיחה הזו. מצאתי את עצמי אולי באופן משונה מבקשת את הספר הזה לאפיקומן השנה, וכך ביליתי בחברתו השבת מתחילה אותו בשעות הבוקר המאוחרות וצמודה אליו, כמה סימבולי, עד לצאת הכוכבים. הספר נכתב כספר זוגי, על ידי שני בני הזוג יאלום, ארווין - פסיכיאטר מפורסם, כתב את "כשניטשה בכה" ועוד סדרת ספרים עיוניים וספרי קריאה פופולריים, ורעייתו, פמיניסטית וחוקרת ספרות צרפתית וגרמנית, שכדבריו "כל כל ספר שכתבתי אני, היא כתבה ספר משלה".
בעת כתיבת הספר חולה מרלין במלאנומה, כלומר סרטן במצב סופני, היא נמצאת בטיפול כימותרפי אך מניחה במהרה את סוגיית בחירת סיום החיים כאופציה שהיא בהחלט מבקשת לבחון במידה והטיפול לא יסייע או יגרום לה סבל מעבר ליכולתה. נראה כי בני הזוג מבקשים לדבר בכנות על העובר עליהם, במיוחד ארווין, שכבר בספרים אחרים שלו נוטה לגילוי שמשכנע באנושיותו החפה מנסיון ליצור איזה "חלון ראווה" מצולם היטב. הוא מדבר על ההתמודדות עם הטיפול במרלין, על הרגעים בהם הוא בורח משם במשאלה "לשמר בזיכרוני את מרלין היפיפייה והזכה שלי", אבל בעיקר מקום נרחב זוכה לדיון הנפשי האם לשאלת סיום החיים יש יותר מקול אחד בהצבעה, איזו זכות יש / אין לו ללחוץ עליה להמשיך לחיות, חרף הסבל שהיא חווה, אך למול החרדות העזות שלו מפני אובדנה.
הזוג יאלום נשוי 65 שנה בעת כתיבת הספר, מרלין בת 87 וארווין בן 88 ובעל שפע בעיות בריאותיות משל עצמו. הם יחד מאז התיכון ומתארים זוגיות מאד חמה ואוהבת, הכוללת החזקת ידיים בזמן צפייה בסרטים ושיתוף מעולמם הפנימי זה את זה בפתיחות גלויה וקרובה. יש לא מעט אומץ הכרוך בבחירה להביט באופן ישיר גם בסיומה של אהבה זו ובמסע הכרוך בכך. ואולי הכי טוב לסיים את הדיבור על הספר הזה במוטו שבחר בו יאלום לפתיחתו:
"אֵבֶל הוא המחיר שאנחנו משלמים
עבור האומץ לאהוב אחרים."
עבורי היה זה מרתק.
ממליצה
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
