ביקורת ספרותית על עניין של מוות וחיים מאת ארווין ד' יאלום

---

הספר הזה לא נועד למי שמחפש אסקפיזם מהחרדות הכי גדולות שלנו: מוות, מחלות קשות, בדידות ומגבלות הזקנה.
הוא עוסק באופן גלוי וכן בדיוק באותן התמודדויות, ומי מאיתנו לא יעדיף להעלים מהן עין כאילו הן רחוקות, לא שייכות, לא שלנו, ו"כשנגיע לגשר נעבור אותו". או שלא.
אז זהו שהגשר תמיד מגיע. גם כשמדובר בזוג אמריקאי מצליח בקנה מידה עולמי, המשכיל גם לשמור על ענווה, על משפחתיות, על גישה חברותית וחומלת כלפי אנשים קרובים כרחוקים. הזוג המושלם הזה שהצליח לשלב בין קריירה מפוארת ופורצת דרך (הוא כפסיכיאטר וסופר פורה בתחום, היא כחוקרת ספרות ידועה) לבין הורות טובה לארבעה ילדים, אשר משיבים להם כגמולם באהבה ובתמיכה כשהם מתבגרים. הזוג המושלם שצועד יד ביד החל מסוף החטיבה, תוך יחסים הדדיים של כבוד, ספייס, הערכה הדדית והמון אינטימיות ואהבה. הזוג חובק העולם במסעות לצורך חקר מקצועי, מפגשים עם אנשים, חשיפת ההישגים המקצועיים, וגם סתם לצורך הנאה. הזוג שמגיע לגילאי גבורה, שניהם מזמן מעל 80, ללא משברי חיים משמעותיים (לפחות על פי שמתואר בספר זה).
היה להם הכל, בזכות ולא בחסד. שאפו לשניהם. אבל המוות לא מדלג גם על הטובים.
מי מהם יעזוב ראשון? איך ייראה המוות? האם מלווה בייסורים? האם מיידי? איך יתמודד בן הזוג שנותר? האם יצליח לשמוח שוב? איך בכלל ניתן להיגמל מההרגל של לשתף את בן הזוג בחוויות, בתובנות, בהתפתחויות, באנקדוטות יום יומיות? מה בעצם עדיף - להיות זה שעוזב מוקדם יותר או זה שנעזב?
הספר עוסק בסוגיות אלה ומציף אותן מבלי לפחד 'להסתכל להן בעיניים'. יתרה מזאת, הכתיבה הדנה בהן, מהווה תהליך תירפויטי עבור שניהם, כפי שהם מעידים. בן הזוג הנותר ממשיך אחר כך לבד, ולא - זה לא קל לו בכלל.
הספר מתאים למי שמרגיש שדווקא החשיפה לנושאים האלה, שלרוב נבקש להדחיק, אך הם ינקרו בנו, כי הם שם - יכולה להביא לרגיעת מה. זה שם, זה יגיע, זה יקרה בין אם נרצה או לא נרצה, אז אפשר להמשיך לנסות לא לחשוב על זה, ואפשר גם לגעת בכאב, לקבל אותו, לנסות להתיידד איתו - כי אלה החיים. והמוות.

» ביקורות נוספות של ושתי
» ביקורות נוספות על עניין של מוות וחיים