ביקורת ספרותית על המנורה הגנוזה מאת סטפן (שטפן) צווייג
ספר בסדר

---

לפי תיאורו של צווייג בזו הנובלה, אילו לא הייתי שייכת לעם היהודי, הייתי מקבלת עליו רושם די פתטי. רושם של ישות היושבת על בובת וודו של עצמה ולא מצליחה לקום. ישות העומדת לשירותם האישי של אבדנה וכאבה, עושה להם אידיאליזציה, מטפלת בהם, מאכילה אותם, מנסה לפייסם, ואז מעבירה אותם לדור הבא בצירוף מדריך הרכבה ושימוש קשור בסרט. אני יודעת מה אתם חושבים, זה לא כזה רחוק מהמציאות. אבל הקהילה היהודית המתוארת כאן מנסה נואשות לטפח תקווה משותפת שיש לשמר בכל מחיר, אם כי הדבר מצריך פיתול המציאות עד גבולות בלתי סבירים.

קראתי את הסיפור הזה בנר השני של חנוכה, אבל אני קוראת מהר יותר משאני מבקרת, אז כך יצא.
פתחתי את הנובלה וצנחתי על הישבן במאה החמישית לספירה, בעיר רומא. אבל לא צנחתי בזמן טוב, כי סגרה את שעריה, מבועתת, לאחר שהרגו את העשירים והאצילים שמיהרו לברוח עם עושרם, ממתינה לבואם של הונדלים וכן של הקיסר. בין הדברים שנבזזו היתה מנורת הקודש. אחד היהודים אץ להודיע לרב, מה שהוביל לויכוח סוער. נו, מה ציפיתם. יהודים.
אלוהינו לא תקשר איתנו היהודים ישירות במשך שנים רבות, אך אנו משוכנעים (עד היום) שהוא שם, ממשיך לשלוח לנו אותות, גם אם המטרה והמסר שלו לעולם אינם ברורים ואינם נתונים לפרשנות מוחלטת. אחד מאותם סימנים התפרש כציווי להחזיר את המנורה הגזולה למקומה הקדוש, מתוך סיכוי שזה יכול להוות תחילתו של מפגש שנולד מחדש עם אלוהים וסוף חיי הנדודים הכואבים בגולה.
לאחר שנבוכדנצר גנב אותה לראשונה עוד במאה השישית לפני הספירה ולאחר שהפך את זה לאופנה וגרם למספר חילופי ידיים בגלל כל כך הרבה ביזה, התפרסמה לה, כמו המונה ליזה, לא כי היא מיוחדת יותר מכל הכלים האחרים. גם האבן שדוד הרג איתה את גוליית עוד מונחת איפשהו, אבל אף אחד לא מחפש אותה. יש סבירות שמישהו תיבל פעם סלט עם אשת לוט, אבל איש אינו תוהה היכן היא. אף אחד לא יודע אם המנורה קיימת או היכן היא נמצאת, למרות שמעולם לא אבדה תקותינו ולא דעך הכאב. יש שמועות שכיום היא צוברת אבק במרתפי קריית הותיקן, אבל יש גם שאומרים שאמנם יש שם מנורה, אך היא אינה המנורה המקורית. לכן, היא המוצג המושלם שמחזיק את העם בחיים ומאחד אותו. כך נוצרות אגדות.

הסיפור עצמו יכול להיות טוב יותר ואולי טוב מאוד עבור קורא אחר, אבל לי נתן תחושה של שיעור אמונה באולפנא לבנות לה השתייכתי בניגוד לרצוני חסר-האמונה. אני מוצאת שסבלנותי הולכת ואוזלת כשאמירות כמו, “נסתרות דרכי האל”, או, “אנחנו ככלי ביד היוצר”, והאהוב עלי, “תפילותינו נענו!” מקבלות צורה. לכן במהלך העמודים הרבים מדי בהם ניהלו את דיונם התיאולוגי, הרגשתי שאני יושבת בשולחן השבת בבית הורי ומאזינה לדיבורים שעבורי כבר מאוסים. מתי מותר לדבר, מתי אסור לאכול, מה הפסוק אומר ומה שולחן ערוך. לשון הרע, דבר נורא, יותר מחצאית קצרה.
אך לא בדיוק על זה דיברו חבורת היהודים. הם העירו ילד קטן משנתו שיתלוה אליהם, אמרו לאשתם לסתום את הפה ויצאו למסע לילי אחרי השודדים (בלי נשק פרט לאמונה זכה, יש לציין), ובדרך, ענו לילד על שאלותיו בעניין חשיבות המנורה ושאלות עמוקות להחליא על כוונותיו הנסתרות של האל ומדוע אינו עוזר. תלשתי כמה משערות ראשי בזמן שענו לו את אותן התשובות שענו לי כילדה ומעולם לא סיפקוני, אבל החזקתי את עצמי חזק לא לסגור את הספר טרק-וברח ולצנוח חזרה במאה העשרים ואחת. ולמה התאמצתי כל כך להמשיך לקרוא? כי נסתרות דרכי הצווייג, זה למה.

ואני שמחה שכך עשיתי, כי אחרי המחצית הראשונה המייגעת הזו, הסיפור רק השתפר. צוויג שוב משוויץ, ובצדק, בשליטתו בנרטיב, ועושה זאת מבלי להסס לרגע מהגבהים אליהם הרים אותנו מלכתחילה. כתיבתו, כהרגלה, מעוררת בי התרגשות במעי הגס ויותרת הכבד. ועלי להודות בפטיש שלי לסיפורים היסטוריים המתרחשים באימפריות וערים בשם רומא, קרתגו, ביזנטיון, קונסטנטינופול, ירושלים; לא יכול להיות שאני היחידה שמרגישה שבויה בשמות האלה הכל כך נהדרים.

» ביקורות נוספות של מוריה בצלאל
» ביקורות נוספות על המנורה הגנוזה