#
הספר הזה יצא לאור בשנת 2012 (בארץ בשנת 2015). אני מציינת את העובדה הזו כדי להדגיש שמילר לא ידע דבר על קורונה, סגרים, נסיונות – כושלים ברובם – של ממשלות לטפל באופן יצירתי במגיפה, מכחישי מחלות וחוגגי הכחשות, וכל שאר ההתנהגויות שהיו לחם חוקינו בשנתיים האחרונות. הוא לא ידע דבר (לפחות לא מנסיון) כשכתב את הספר המצויין הזה. ובכל זאת כשאתה קורא אותו היום אתה פוגש התנהלויות מוכרות עד אימה.
מה שחשוב להגיד על הספר הוא, שלמרות הנושא שלו – מלחמה ביולוגית של טרוריסטים – והנסיונות למנוע את מה שעלול לקרות (נסיונות שמצליחים בינתיים למנוע חלק מההתרחשויות רק בזכות העובדה ש"הטרוריסטים" הם חיילים קטנים שטרוריסטים גדולים מהם משתמשים בהם בציניות, כאילו היו כלי משחק של ילד) אין הוא בדיוק ספר מתח. הוא כתוב באמינות גבוהה, מבוסס על ספרות מקצועית רחבת-היקף (המפורטת בדפי מקורות) והופך "ספר מתח" רק לקראת סופו הסוחף. בשאר הספר הוא מעלה סוגיות כמו התנהגות גופי ממשל, גלובליזצייה, ניצול של אנשים כפצצות אנושיות (או כשפחות-מין), נאמנות למדינה, לדת, לערכים. אלטרואיזם מול ציניות... סוגיות מוכרות שלעתים יש לנו דעות עליהן, לפעמים הן חולפות לנו מעל הראש.
הסיפור עוסק בשתי דמויות שאינן נפגשות או מכירות זו את זו: דאריה שהיא נערה-ילדה, מוסלמית בערך, פליטת איזה סכסוך עקוב מדם, שגודלה כדי שתהפוך לנשק אנושי ודוקטור סאם ווטרמן שלפני עשור היה כוכב עולה במכון למניעת מגיפות, ה-CDC, פוטר שלא בצדק, ונדרש בהווה הסיפור לספק את מומחיותו הלא-עדכנית נגד איום התפרצות מגיפה קטלנית. הסיפור מתרחש ב 16 יום, מתרכז בפרטים קטנים ולא במכלול או במגיפה, ובסיומו (המוצלח מאד מבחינה סיפורית, לדעתי) אין שום "מה היה אחר כך" האהוב כל כך על סופרים שאינם סטפן מילר.
נדיר מאד עבורי לפגוש ספר הכתוב ברמת אמינות גבוהה, מגובה בעובדות ומחקרים אמיתיים, שהסיפור הבדיוני שהוא מספר הוא כה מציאותי, שזה מפחיד. הדמויות הן בגודל וביכולת של בני אדם, וגם היוהרה והאטימות של חלקן – מה שאנחנו נוהגים לקרוא "אגו" - הוא בגודל של בני אדם. וזה מוביל אותן, לא תמיד בהסכמה מדעת, למה שהיום אנחנו כבר יודעים שהוא כיוון הרסני מאין כמותו. אבל ידע והיכרות עם תהליכים אינם יכולת לעצור אותם, למרבה הפלצות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
