#
הספר הזה יצא לאור בשנת 2012 (בארץ בשנת 2015). אני מציינת את העובדה הזו כדי להדגיש שמילר לא ידע דבר על קורונה, סגרים, נסיונות – כושלים ברובם – של ממשלות לטפל באופן יצירתי במגיפה, מכחישי מחלות וחוגגי הכחשות, וכל שאר ההתנהגויות שהיו לחם חוקינו בשנתיים האחרונות. הוא לא ידע דבר (לפחות לא מנסיון) כשכתב את הספר המצויין הזה. ובכל זאת כשאתה קורא אותו היום אתה פוגש התנהלויות מוכרות עד אימה.

מה שחשוב להגיד על הספר הוא, שלמרות הנושא שלו – מלחמה ביולוגית של טרוריסטים – והנסיונות למנוע את מה שעלול לקרות (נסיונות שמצליחים בינתיים למנוע חלק מההתרחשויות רק בזכות העובדה ש"הטרוריסטים" הם חיילים קטנים שטרוריסטים גדולים מהם משתמשים בהם בציניות, כאילו היו כלי משחק של ילד) אין הוא בדיוק ספר מתח. הוא כתוב באמינות גבוהה, מבוסס על ספרות מקצועית רחבת-היקף (המפורטת בדפי מקורות) והופך "ספר מתח" רק לקראת סופו הסוחף. בשאר הספר הוא מעלה סוגיות כמו התנהגות גופי ממשל, גלובליזצייה, ניצול של אנשים כפצצות אנושיות (או כשפחות-מין), נאמנות למדינה, לדת, לערכים. אלטרואיזם מול ציניות... סוגיות מוכרות שלעתים יש לנו דעות עליהן, לפעמים הן חולפות לנו מעל הראש.

הסיפור עוסק בשתי דמויות שאינן נפגשות או מכירות זו את זו: דאריה שהיא נערה-ילדה, מוסלמית בערך, פליטת איזה סכסוך עקוב מדם, שגודלה כדי שתהפוך לנשק אנושי ודוקטור סאם ווטרמן שלפני עשור היה כוכב עולה במכון למניעת מגיפות, ה-CDC, פוטר שלא בצדק, ונדרש בהווה הסיפור לספק את מומחיותו הלא-עדכנית נגד איום התפרצות מגיפה קטלנית. הסיפור מתרחש ב 16 יום, מתרכז בפרטים קטנים ולא במכלול או במגיפה, ובסיומו (המוצלח מאד מבחינה סיפורית, לדעתי) אין שום "מה היה אחר כך" האהוב כל כך על סופרים שאינם סטפן מילר.

נדיר מאד עבורי לפגוש ספר הכתוב ברמת אמינות גבוהה, מגובה בעובדות ומחקרים אמיתיים, שהסיפור הבדיוני שהוא מספר הוא כה מציאותי, שזה מפחיד. הדמויות הן בגודל וביכולת של בני אדם, וגם היוהרה והאטימות של חלקן – מה שאנחנו נוהגים לקרוא "אגו" - הוא בגודל של בני אדם. וזה מוביל אותן, לא תמיד בהסכמה מדעת, למה שהיום אנחנו כבר יודעים שהוא כיוון הרסני מאין כמותו. אבל ידע והיכרות עם תהליכים אינם יכולת לעצור אותם, למרבה הפלצות.

****




יצא שאת שמונת הימים האחרונים ביליתי בעיר ביטולה במקדוניה, אליה טסתי עם עם הבן שלי שהתחרה בתחרות ציור בינלאומית לנוער. נאמר לי שמאחר שאת רוב זמנו יבלה בני בציור אינטנסיבי מעלות השחר ועד השקיעה, וכי אסור לי בתכלית האיסור לכרכר סביבו ולעוץ לו עצות - יהיו לי תועפות של זמן פנוי, כך שמבעוד מועד הצטיידתי בספרייה בשני ספרים כרסתניים למדי, והכנתי את עצמי לשבוע הפוגה הכולל סביאת אינספור בקבוקי בירה זולה בעלי שם קירילי וזלילת בורקסים עתירי גבינת צאן חמצמצה.

אלא שתכנונים לחוד ומציאות לחוד. לפטופ של העבודה שלקחתי איתי לטובת מה שהוגדר כ"רק לסגור כמה דברים שעה-שעתיים ביום גג" העלה עשן מרוב עבודה בתנאי-שדה, ובנוסף, הבן שלי - יבורך הפרי - נזקק לחיזוקים, עידודים, טפיחות על השכם וזריקות מרץ על בסיס שעתי כמעט, זאת במקביל לאי-סבילות מוחלטת שלו לביקורת כלשהי מצדי, כשביום השלישי הוא אף פיתח תסמינים דמויי שפעת שנמשכו עד חזרתנו ארצה ומעבר לה. התוצאה: היה לי קצת זמן לקרוא בטיסה הלוך, וכשלא נסתמו לי האוזניים עד כדי חירשות, גם בטיסה חזור.

מאידך, הספקתי ספר אחד, ואת השני עזבתי באמצע. את הספר הזה קראתי עד הסוף.

****

הייתי צריך לדלג על "השליחה" אחרי מבט אחד על כריכתו, ובמיוחד לאור המשפט המצמרר עלק
"בשביל מה
אתה מוכן
למות?"

אבל זה מה שהיה לי בתיק.

דריה, גיבורת הספר (היא-היא "השליחה") היא בחורה צעירה, מתוקה, שנולדה במדינה ערבית כלשהי וסבלה סבל רב, ולאחר שנטענה בזעם אין-קץ ללא מוצא עקב רצח בני משפחתה בידי גורמים מערביים עלומים, הסכימה לשמש כמחבלת מתאבדת בבוא הזמן. בינתיים, היא מבלה את זמנה בבתי ספר פרטיים באיטליה, שם היא חווה את כל מנעמי העולם הזה מאוכל טוב ועד סקס מזדמן. בסופו של דבר היא נקראת אל מפעיליה שמודיעים לה שהיא לא הולכת להסתפק בפיצוץ של איזה אוטובוס או תחנת רכבת, אלא לעלות על מטוס אל "השטן הגדול" כשהיא מוצפת עד שורשי שערותיה בנגיפים מהונדסים של אבעבועות שחורות, וכך להביא לכאוס ביג טיים, מהלומת נקמה ניצחת שתוריד את העולם המערבי על ברכיו (יש לו ברכיים?)

במקביל לסיפור המסע ההרסני והמשעמם-תחת של דריה ברחבי ארצות הברית, אנחנו מתוודעים לגיבור השני בספר, סם ווטרמן, מומחה לטרור ביולוגי שסרח פעם בעולמות האנתרקס, שמובא אחר כבוד למשרדי ה-FBI ועליו מוטל - גם אם באופן די עקום ולא רשמי - לנסות ולעצור מה שנראה כמו התחלה של פיגוע טרור ביולוגי מתגלגל.

הלוואי שהסיפור הזה היה מתקדם כמו בסרטים במין עריכה מקבילה ומתוחכמת והרבה מוזיקה מפחידה, אבל רוב הספר הדי משמים הזה עוסק במה שנראה לי כמו הטפל של הטפל כשמדובר בסיפור על טרור ביולוגי. סיפור המסגרת של דריה לא מעניין, היא לא יוצרת ולו בדל של הזדהות וכך גם כל ההתלבטות המוסרית שאמורה להיות קיימת שם, מתייתרת. היא טסה במטוס, חץ שלוח אל המטרה, ומדביקה אנשים - אפילו נחמדים! אפילו ילדים, שומו שמיים! - באבעבועות שחורות. ואז היא פוגשת אנשים אחרים, ומדביקה גם אותם. והולכת לאולפני טלוויזיה. ומדביקה אותם. למלונות - מדביקה, למסעדות - מדביקה, באוטובוסים, במוניות, במכוניות, במכוני עיסוי לכלבים, וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה, מה שעייף אותי לקרוא אפילו קצת פחות מהידיעות בוויינט על הבחור ההוא מהפיראט האדום שהכניס את הקורונה לישראל והדביק איזה 200 איש.

הסיפור של ווטרמן אפילו עוד יותר מנותק. אשתו ממש חולה, אבל אין לעובדה הזאת (ואולי לכל עובדה אחרת שצויינה בספר) שום משמעות עלילתית. לא פעם עצרתי את שטף הקריאה (המגומגם כשלעצמו) והרמתי עיניים אל התקרה המתקלפת של המלון (או של המטוס), ממלמל וואט דה פאק. תנו לי להיתפס על משהו, כל דבר שהוא. הזווית האנושית של המחבלת המתאבדת והמדען שמצדו השני של המתרס הייתה יכולה להיות ממש סבבה, אילו לא הייתה כה חסרת ברק, מקוריות או טעם.

****

נו, שויין.

העיקר שה"תכשיט" הביא שתי מדליות.

לפני מספר שנים התגלגל לידיי ספר בשם "ספר יום הדין"/קוני ויליס. מרגע קריאתו, החל הרומן שלי עם מגיפות. קראתי כל ספר שיכלתי להניח את ידיי עליו העוסק בנושא. כל אזכור של ירסיניה פסטיס (החיידק הגורם למחלת הדבר), קדחת דימומית או אפילו השפעת, המוכרת לכולנו, גרמו לידיי לעקצץ וללבי לרטוט משמחה. אני לא יכולה להסביר את המשיכה המשונה שלי לאותם גופיפים זעירים המביאים חורבן והרס כה גדולים.
כאשר התחלתי לקרוא את הספר "השליחה", כמעט התייאשתי. הכתיבה מייגעת. הדמויות "כבדות" וחופרות. במקום ספר מתח, הסופר העמיס יותר מדי תיאורים ואמירות חופרות. גם ברגע שגיליתי שאחת הדמויות היא נשאית של הדבר, כבר לא היה לי אכפת.
זה לא שלא ניסיתי. באמת. אני, שמחצית מהספרים בביתי עוסקים במחלות אלו ואחרות, מוותרת על ספר העוסק בדבר? הייתכן?
ובכן, לדאבוני, התשובה לכך היא כן.
הרעיון לספר נפלא. טרור ביולוגי.
הבעיה היא שהסופר לקח את הספר לכיוון שונה, והחל להלעיט את הקורא בדיון משמים ובלתי נגמר על דעותיו והנסיבות, לכאורה, שהובילו את הדמויות למעשיהן. כמו מסטיק שנלעס זמן רב מדי- הדבר מאבד טעם אחרי זמן מה.
בזבוז של רעיון מבריק.

השליחה/סטפן מילר
כותרת משנית: בשביל מה אתה מוכן למות?
The Martyr's Song/Stephen Miller
מאנגלית: אסף שור.
הוצאה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2015.
347 עמ' (כולל מקורות ותודות), לא כולל: על המחבר.


זהו לא ספר מתח רגיל, רק מזהירה מראש.

דריה, זה השם שניתן לה. אחיה נרצחו, אביה נשלח לכפר אחר. היו בפניה שתי אפשרויות אשר היה המוות. הראשון זה המוות המהיר, השני זה לפחות להביא כסף למשפחה שלה, אבל היא ידעה שזה המחיר שהיא תשלם.
"אין מה למהר. כשהזמן יגיע, אלוהים יקרא לך. בינתיים תלמדי ותעשי מעצמך בן אדם חדש. את כבר לא מי שהיית. מעכשיו את דריה." (עמ' 14).

דוקטור סאם ווטרמן, לאישתו מגי יש בעיה רפואית. הוא נלקח באמצע הלילה מביתו על ידי שוטרים, וכל מה שנאמר לו בדרך – שזה קשור לביטחון הלאומי.
הוא מואשם בבגידה. "... ופתאום אני כבר לא הגאון. פתאום אני חשוד. חקירות מכל חור..." (עמ' 52).

16. שישה-עשר יום.

יש מתקפות ביו-טרור בינלאומי. דיווחים על אנתרקס בישראל וכן בארצות הברית. אבל זה לא הדבר היחיד.

אבעבועות שחורות, אבל זה לא הזן הישן, זה זן אחר.

במהלך המסע שלהם, הם מגלים בשביל מה הם מוכנים למות.

כבר הזהרתי אתכם בהתחלה שזה לא ספר מתח רגיל.

בספר הפרקים הם ימים. המתח כתוב מעולה. הכריכה מתאימה לתוכן. המידע בספר מאוד מעניין. מקווה שיתרגמו את שאר הספרים שלו בקרוב.

אני קראתי ונהניתי, ממליצה בחום רב!!!

אז למה אתם מחכים?