ביקורת ספרותית על השליחה מאת סטפן מילר
ספר לא משהו

---

****




יצא שאת שמונת הימים האחרונים ביליתי בעיר ביטולה במקדוניה, אליה טסתי עם עם הבן שלי שהתחרה בתחרות ציור בינלאומית לנוער. נאמר לי שמאחר שאת רוב זמנו יבלה בני בציור אינטנסיבי מעלות השחר ועד השקיעה, וכי אסור לי בתכלית האיסור לכרכר סביבו ולעוץ לו עצות - יהיו לי תועפות של זמן פנוי, כך שמבעוד מועד הצטיידתי בספרייה בשני ספרים כרסתניים למדי, והכנתי את עצמי לשבוע הפוגה הכולל סביאת אינספור בקבוקי בירה זולה בעלי שם קירילי וזלילת בורקסים עתירי גבינת צאן חמצמצה.

אלא שתכנונים לחוד ומציאות לחוד. לפטופ של העבודה שלקחתי איתי לטובת מה שהוגדר כ"רק לסגור כמה דברים שעה-שעתיים ביום גג" העלה עשן מרוב עבודה בתנאי-שדה, ובנוסף, הבן שלי - יבורך הפרי - נזקק לחיזוקים, עידודים, טפיחות על השכם וזריקות מרץ על בסיס שעתי כמעט, זאת במקביל לאי-סבילות מוחלטת שלו לביקורת כלשהי מצדי, כשביום השלישי הוא אף פיתח תסמינים דמויי שפעת שנמשכו עד חזרתנו ארצה ומעבר לה. התוצאה: היה לי קצת זמן לקרוא בטיסה הלוך, וכשלא נסתמו לי האוזניים עד כדי חירשות, גם בטיסה חזור.

מאידך, הספקתי ספר אחד, ואת השני עזבתי באמצע. את הספר הזה קראתי עד הסוף.

****

הייתי צריך לדלג על "השליחה" אחרי מבט אחד על כריכתו, ובמיוחד לאור המשפט המצמרר עלק
"בשביל מה
אתה מוכן
למות?"

אבל זה מה שהיה לי בתיק.

דריה, גיבורת הספר (היא-היא "השליחה") היא בחורה צעירה, מתוקה, שנולדה במדינה ערבית כלשהי וסבלה סבל רב, ולאחר שנטענה בזעם אין-קץ ללא מוצא עקב רצח בני משפחתה בידי גורמים מערביים עלומים, הסכימה לשמש כמחבלת מתאבדת בבוא הזמן. בינתיים, היא מבלה את זמנה בבתי ספר פרטיים באיטליה, שם היא חווה את כל מנעמי העולם הזה מאוכל טוב ועד סקס מזדמן. בסופו של דבר היא נקראת אל מפעיליה שמודיעים לה שהיא לא הולכת להסתפק בפיצוץ של איזה אוטובוס או תחנת רכבת, אלא לעלות על מטוס אל "השטן הגדול" כשהיא מוצפת עד שורשי שערותיה בנגיפים מהונדסים של אבעבועות שחורות, וכך להביא לכאוס ביג טיים, מהלומת נקמה ניצחת שתוריד את העולם המערבי על ברכיו (יש לו ברכיים?)

במקביל לסיפור המסע ההרסני והמשעמם-תחת של דריה ברחבי ארצות הברית, אנחנו מתוודעים לגיבור השני בספר, סם ווטרמן, מומחה לטרור ביולוגי שסרח פעם בעולמות האנתרקס, שמובא אחר כבוד למשרדי ה-FBI ועליו מוטל - גם אם באופן די עקום ולא רשמי - לנסות ולעצור מה שנראה כמו התחלה של פיגוע טרור ביולוגי מתגלגל.

הלוואי שהסיפור הזה היה מתקדם כמו בסרטים במין עריכה מקבילה ומתוחכמת והרבה מוזיקה מפחידה, אבל רוב הספר הדי משמים הזה עוסק במה שנראה לי כמו הטפל של הטפל כשמדובר בסיפור על טרור ביולוגי. סיפור המסגרת של דריה לא מעניין, היא לא יוצרת ולו בדל של הזדהות וכך גם כל ההתלבטות המוסרית שאמורה להיות קיימת שם, מתייתרת. היא טסה במטוס, חץ שלוח אל המטרה, ומדביקה אנשים - אפילו נחמדים! אפילו ילדים, שומו שמיים! - באבעבועות שחורות. ואז היא פוגשת אנשים אחרים, ומדביקה גם אותם. והולכת לאולפני טלוויזיה. ומדביקה אותם. למלונות - מדביקה, למסעדות - מדביקה, באוטובוסים, במוניות, במכוניות, במכוני עיסוי לכלבים, וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה, מה שעייף אותי לקרוא אפילו קצת פחות מהידיעות בוויינט על הבחור ההוא מהפיראט האדום שהכניס את הקורונה לישראל והדביק איזה 200 איש.

הסיפור של ווטרמן אפילו עוד יותר מנותק. אשתו ממש חולה, אבל אין לעובדה הזאת (ואולי לכל עובדה אחרת שצויינה בספר) שום משמעות עלילתית. לא פעם עצרתי את שטף הקריאה (המגומגם כשלעצמו) והרמתי עיניים אל התקרה המתקלפת של המלון (או של המטוס), ממלמל וואט דה פאק. תנו לי להיתפס על משהו, כל דבר שהוא. הזווית האנושית של המחבלת המתאבדת והמדען שמצדו השני של המתרס הייתה יכולה להיות ממש סבבה, אילו לא הייתה כה חסרת ברק, מקוריות או טעם.

****

נו, שויין.

העיקר שה"תכשיט" הביא שתי מדליות.

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על השליחה