ביקורת ספרותית על השליחה מאת סטפן מילר
בזבוז של זמן

---

לפני מספר שנים התגלגל לידיי ספר בשם "ספר יום הדין"/קוני ויליס. מרגע קריאתו, החל הרומן שלי עם מגיפות. קראתי כל ספר שיכלתי להניח את ידיי עליו העוסק בנושא. כל אזכור של ירסיניה פסטיס (החיידק הגורם למחלת הדבר), קדחת דימומית או אפילו השפעת, המוכרת לכולנו, גרמו לידיי לעקצץ וללבי לרטוט משמחה. אני לא יכולה להסביר את המשיכה המשונה שלי לאותם גופיפים זעירים המביאים חורבן והרס כה גדולים.
כאשר התחלתי לקרוא את הספר "השליחה", כמעט התייאשתי. הכתיבה מייגעת. הדמויות "כבדות" וחופרות. במקום ספר מתח, הסופר העמיס יותר מדי תיאורים ואמירות חופרות. גם ברגע שגיליתי שאחת הדמויות היא נשאית של הדבר, כבר לא היה לי אכפת.
זה לא שלא ניסיתי. באמת. אני, שמחצית מהספרים בביתי עוסקים במחלות אלו ואחרות, מוותרת על ספר העוסק בדבר? הייתכן?
ובכן, לדאבוני, התשובה לכך היא כן.
הרעיון לספר נפלא. טרור ביולוגי.
הבעיה היא שהסופר לקח את הספר לכיוון שונה, והחל להלעיט את הקורא בדיון משמים ובלתי נגמר על דעותיו והנסיבות, לכאורה, שהובילו את הדמויות למעשיהן. כמו מסטיק שנלעס זמן רב מדי- הדבר מאבד טעם אחרי זמן מה.
בזבוז של רעיון מבריק.

» ביקורות נוספות של Leilany
» ביקורות נוספות על השליחה