ביקורת ספרותית על לרגל הנסיבות מאת רוית ראופמן

---

יש הרבה דמיון בין אנשים וספרים. יש את אלו הבולטים, המככבים, ויש את השקטים. יש את אלו שמיד כובשים אותך, ויש את השקטים יותר, שבלי לשים לב, אתה פתאום מגלה שהם עשו דרכם לליבך בשקט בשקט. כמו הספר הזה. יש משהו בכתיבה הצנועה שלו שהצליח לכבוש אותי. ומה זו כתיבה צנועה בעצם. זו כתיבה שיודעת לתת מקום לדמויות שלה. דווקא בגלל שהדמויות כל כך מלאות בנוכחות, וכל אחת מהן היא טיפוס, והן שעושות לא רק את הסיפור, אלא לכזה מלא בעוצמה. אם הייתי אימוג'י, הייתי זה עם הפה הפעור.



נגה היא פסיכולוגית מצליחה, נשואה, ויש לה שני ילדים בוגרים. הספר מביא את סיפורה של נגה, ומערכת יחסיה הטעונה עם אמה. החל מילדותה המוקדמת בקיבוץ בגולן, הסיפור נע קדימה ואחורה, ומגיע עד ילדותה של האם ניצולת השואה, ומספר את סיפורה של הילדה שהיתה, שנאלצה להתחבא בתוך בור באדמה, וסבלה חרפת רעב וקור.



נראה כי נגה חיה את החיים הרגילים, כשלצד אלה היו לה עוד חיים. חיים נעדרים. נעדרי אם, שהיתה לצידה בגופה אך לא ברוחה. נעדרי אב שהיה שולח לה גלויות צבעוניות מרחבי העולם, נעדרי אחים ואחיות שהיו גדולים ממנה ועזבו את הבית, נעדרי אהוב נעוריה שיום אחד פשוט נעלם. לא היה, ונראה כי מעולם לא היה. והשאיר אחריו ריק אחד גדול שהתמלא בכאב שכיסה את כל כולה. ונגה, כמו אחת שנעה בתוך חלל אחד גדול וחיפשה ללא הרף נקודת אחיזה בזמן שהכל נשמט ממנה.


זהו סיפור על משפחה ומשפחתיות, על אהבה, על העדרה, על פיוס וסליחה הכתוב בהמון חמלה והבנה לנפש האדם.



מאוד מאוד מומלץ.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על לרגל הנסיבות