סלעית שחף פולג מספרת סיפור המסופר על פני שלושה חודשים. אלול תשרי וחשון. ויש איזו בחירה מאוד חכמה ונכונה דווקא בחודשים האלו. אלול הוא החודש בו דברים מגיעים לאיזה שיא, תשרי הוא הדף הלבן והחלק של התחלות חדשות, השלב הזה בו התקווה יכולה לממש את עצמה ולהפוך למציאות, וחשוון הוא החודש המנקה. הוא בא ושוטף את הכל, מזכך את העתיד לבוא.
בכפר ותיק אשר בעמק יזרעאל משוועים בני המקום לגשם שלא ירד שם כבר שתים עשרה שנה. הכפר כבר לא מה שהיה. אם פעם הסתמך על הגידולים והתוצרת החקלאית, חוסר המים, והגשם שבושש לבוא הביאו לכך שהכפר שינה פניו והחל לצעוד עם רוח הזמן. נפתחו בכפר הרחבות של שטחים אשר הביאו תושבים חדשים, מסוג אחר. ה"עירוניים" קראו להם הוותיקים בנימה שנעה בין התנשאות לזלזול.
על הרקע הזה מספרת שחף פולג את סיפורן של שתי אחיות. יעלי וגלי. שתיהן עזבו את הכפר כשהן נשבעות לא לחזור אליו.
מצחיקים החיים האלה. אנחנו עושים סיבוב גדול, שיכול לקחת שנים, רק כדי לחזור בסופו אל נקודת המוצא. לנקודה בה הכל התחיל.
הן ברחו מהמשפחה ומכל מה שהיא נושאת בעבורן, רק כדי לחזור ולהמשיך את השושלת המשפחתית. כל אחת מסיבותיה, וכל אחת בדרך משלה.
דרך שלושה דורות מסופר סיפורה של משפחת שטיינמן. זה סיפור על מקום ועל משפחה. ועל סוד גדול שמגיע לסופרת שאפו גדול על הטיפול בו. על השריגים העדינים שמחברים אותנו אחד לשני על הרצון להינתק מהם, כמו גם הידיעה כי הדבר לא אפשרי. אפשר להרחיק, אבל אי אפשר להינתק. הלא הרגשות והזיכרונות תמיד איתנו. בתוכנו. אנחנו חוליה בשרשרת הזו.
כריכת הספר הכל כך יפה, מבטיחה - ואף מקיימת, ובעיקר מדייקת את התוכן. תיאורי ההווי של חיי הכפר, הצמידות של האנשים, המאכערים שגם שם מסתבר נוכחים, כל זה בכתיבה יפה ובשלה המספרת סיפור כל כך שלנו, כל כך ישראלי.
ולבסוף, הפתעה.
כשחשבתי שנגמר, ואף קראתי את המילה -סוף- מול עיניי, פתאום עוד פרק. כמו לגלות עוד עוגייה אחת אחרונה שהסתתרה לה בצנצנת, ולהתענג על כל ביס. הפרק הזה שופך אור בהיר על הסיפור וסוגר יפה את הקצוות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
