"הדבר היחיד שיכול להציל את המצב עכשיו, זה גשם. גשם רטוב רציני וכבד. גשם כזה שישטוף את האדמה ויעלה פס של בוץ על שולי הבתים. גשם שימחה אבק של שנים, ויחלחל מתחת לשכבה העבה היבשה של הקרקע."

אני לא מחכה לגשם. אני שונאת גשם. שונאת חורף. שעון החורף לאחרונה הכניס אותי לדיכאון עמוק. אני לא מבינה למה הנפש צריכה חושך בשעה 17:00. כל עוד הקיץ נמשך מבחינתי שמחת החיים נמשכת. ובחורף... בחורף אני מנסה להתעלות על עצמי ולשרוד. מזל שאני לא גרה בסיביר. אבל אולי זה כן נכון לחכות לו עכשיו, אולי אנחנו צריכים כזה גשם עוצמתי, אפילו אכזרי, כזה שישטוף את הכל מעלינו. ינקה ויחטא ויותיר אותנו חדשים.

הכריכה הצבעונית כמו קרצה לי שכדאי לקרוא בספר הזה בתקופה קצת חשוכה. אולי הוא יצליח להאיר בצבעוניותו את החיים. לצערי טעיתי, הכריכה, כשמש שקרנית רק ניסתה לבשר את בוא האור כשבעצם הסיפור עצמו די עצוב.

מסופר על שלושה דורות שחייהם נקשרים בכפר קטן שמיקומו בארץ באיזור עפולה. דורות של אנשים שגדלו על ערכי הקיבוצים, החקלאות, עבודת הכפיים והשיתופיות. הכפר הזה הוא המקום שתמיד חוזרים אליו גם אם לא במתכוון, כמו נשאבים פנימה לחממה הטובה והמוכרת שבה גדלת.
חברי המשפחה נחשפים אט אט עם סיפוריהם והיסטוריית המקום, על האנשים השונים שפגשו בדרך ועל מקום אחד שמחבר ביניהם- הכפר.

לקח לי קצת זמן להבין מה אני קוראת, מי נגד מי ולהתמסר. זאת קצת הבעיה הרבה פעמים כשספר מתחיל בכמה עלילות קטנות ומרצד בין כולן בלי יכולת להתחבר לדמות מסוימת וללכת איתה דרך. אבל ברגע שהעלילות התחילו להתבהר ולהיות שזורות אחת בשניה נוצר קסם.
הכתיבה יפה ואפילו משעשעת לפרקים. מנגד, לעיתים הדברים הולכים סחור סחור. הכתיבה כמו מסתובבת סביב עצמה כמנסה לבנות מסתורין שרק זורע ערפול וחוסר בהירות על הסיפור והדמויות. במילים פשוטות, לפעמים זה פשוט משעמם. רגעי תיאורים על כלום ושום דבר אך רגע לאחר מכן עלילה שלוקחת קדימה. אם כי באיטיות מסוימת אבל בחן. אישית, יותר התחברתי לדיאלוגים בין הדמויות וליחסים ביניהן מאשר לתיאורי דשא משמימים. חבל שהחלק הטוב ביותר של הספר מגיע רק בעמוד 150. מאוחר מידי לטעמי אך עם זאת די מספק.

"היא עומדת בחוץ וזרועותיה פרושות לצדדים, מביטה אל השמיים האפורים הממטירים גשם אמיתי ורטוב על פניה. סוף-סוף יש אוויר לנשימה."

"הדבר היחיד שיכול להציל את המצב עכשיו, זה גשם. גשם רטוב רציני וכבד. גשם כזה שישטוף את האדמה ויעלה פס של בוץ על שולי הבתים. גשם שימחה אבק של שנים, ויחלחל מתחת לשכבה העבה היבשה של הקרקע."

אני לא מחכה לגשם. אני שונאת גשם. שונאת חורף. שעון החורף לאחרונה הכניס אותי לדיכאון עמוק. אני לא מבינה למה הנפש צריכה חושך בשעה 17:00. כל עוד הקיץ נמשך מבחינתי שמחת החיים נמשכת. ובחורף... בחורף אני מנסה להתעלות על עצמי ולשרוד. מזל שאני לא גרה בסיביר. אבל אולי זה כן נכון לחכות לו עכשיו, אולי אנחנו צריכים כזה גשם עוצמתי, אפילו אכזרי, כזה שישטוף את הכל מעלינו. ינקה ויחטא ויותיר אותנו חדשים.

הכריכה הצבעונית כמו קרצה לי שכדאי לקרוא בספר הזה בתקופה קצת חשוכה. אולי הוא יצליח להאיר בצבעוניותו את החיים. לצערי טעיתי, הכריכה, כשמש שקרנית רק ניסתה לבשר את בוא האור כשבעצם הסיפור עצמו די עצוב.

מסופר על שלושה דורות שחייהם נקשרים בכפר קטן שמיקומו בארץ באיזור עפולה. דורות של אנשים שגדלו על ערכי הקיבוצים, החקלאות, עבודת הכפיים והשיתופיות. הכפר הזה הוא המקום שתמיד חוזרים אליו גם אם לא במתכוון, כמו נשאבים פנימה לחממה הטובה והמוכרת שבה גדלת.
חברי המשפחה נחשפים אט אט עם סיפוריהם והיסטוריית המקום, על האנשים השונים שפגשו בדרך ועל מקום אחד שמחבר ביניהם- הכפר.

לקח לי קצת זמן להבין מה אני קוראת, מי נגד מי ולהתמסר. זאת קצת הבעיה הרבה פעמים כשספר מתחיל בכמה עלילות קטנות ומרצד בין כולן בלי יכולת להתחבר לדמות מסוימת וללכת איתה דרך. אבל ברגע שהעלילות התחילו להתבהר ולהיות שזורות אחת בשניה נוצר קסם.
הכתיבה יפה ואפילו משעשעת לפרקים. מנגד, לעיתים הדברים הולכים סחור סחור. הכתיבה כמו מסתובבת סביב עצמה כמנסה לבנות מסתורין שרק זורע ערפול וחוסר בהירות על הסיפור והדמויות. במילים פשוטות, לפעמים זה פשוט משעמם. רגעי תיאורים על כלום ושום דבר אך רגע לאחר מכן עלילה שלוקחת קדימה. אם כי באיטיות מסוימת אבל בחן. אישית, יותר התחברתי לדיאלוגים בין הדמויות וליחסים ביניהן מאשר לתיאורי דשא משמימים. חבל שהחלק הטוב ביותר של הספר מגיע רק בעמוד 150. מאוחר מידי לטעמי אך עם זאת די מספק.

"היא עומדת בחוץ וזרועותיה פרושות לצדדים, מביטה אל השמיים האפורים הממטירים גשם אמיתי ורטוב על פניה. סוף-סוף יש אוויר לנשימה."