ביקורת ספרותית על חותמו אמת ודגלו אהבה מאת מירה קדר
ספר טוב

---

הוא ישב על המדף כמעט שנתיים.
הצטברו אצלי כבר די הרבה ספרים כאלה, פעם זה לא היה קורה.
אבל זמן פנוי הוא מצרך יקר, מתכלה ומקוטע. ספרים שדורשים קצת מעבר לקריאה מרפרפת וקטועה - נדחקים.
אני רוצה להאמין שאגיע אליהם, אז הם מחכים על המדף.
ומחכים.
לפעמים אני מתייאשת, מוכנה להודות שלעולם לא אגיע אליהם, מעבירה אותם הלאה.
ולפעמים הם מחכים לרגע הנכון, למצב הרוח הנכון.
חותמו אמת ודגלו אהבה, למשל, חיכה לרגע המדוייק הזה:
צהרי חג, הקטנה ישנה, המזגן בבית מקרר קצת יותר מדי.
יצאתי לגינה, לנדנדה שליד עץ הרימון. מזג האויר היה מושלם: לא שמשי, לא קר, רוח נעימה ועדינה.
תפאורה מושלמת לספר של מירה קדר.
שעה וחצי ישבתי על הנדנדה בחוץ, סיימתי עם הספר, ועוד קצת מחשבות.
במוצאי החג - חזרתי לקרוא את הביקורות הקודמות שלי על מירה קדר.
ראיתי שכאז כן היום: היא לא עונה להגדרות הרגילות שלי, של מה אני אוהבת בספרות ומה לא. היא לא נמדדת באותם כלים, היא קטגוריה בפני עצמה.
ואהבתי את הספר.
למרות שיש לו אג'נדה ברורה ומפורטת, למרות הדמויות שהן שחור ולבן, טובות ורעות (ויש בספר הזה דמות רעה-רעה, כמו שפעם היו כותבים. רעה כי היא רעה, בלי סיפורי רקע, ילדות קשה, סיבות ותירוצים).
למה?
בגלל הכתיבה, השפה, הרגישות, החינניות.
בגלל שזו מירה קדר ואו שאוהבים או שלא, וזהו. אני מאלה שאוהבים.

אפשר לתקצר כאן את העלילה, אבל את זה תוכלו לקרוא גם על הכריכה האחורית, והאמת היא שאין שם הרבה:
אח ואחות מחפשים את דרכם חזרה לקשר הייחודי שהיה להם בצעירותם. 
אבל העלילה היא משנית, הרעיונות והאג'נדות שהספר עוסק בהם תופסים מקום מרכזי הרבה יותר וכן תנועות הנפש, החוויה הפנימית של האדם הרגיש מאוד.
מירה קדר כותבת יופי של אנשים רגישים. רואים שהיא מכירה את החוויה בהיכרות הכי אישית שאפשר.
כשהיא צריכה לכתוב על אדם פחות רגיש - אז היא קצת מסתבכת.
כמו בבדיחה ההיא, על הילד העשיר שקיבל משימה לכתוב חיבור על משפחה עניה וכתב: היה היתה משפחה עניה, ההורים היו עניים, הילדים היו עניים, הגנן שלהם היה עני, אפילו הנהג היה עני - ככה מירה קדר מתארת אנשים לא רגישים שתוהים באי נוחות האם היו אמורים להתנהג יותר ברגישות בסיטואציה הזו והזו? האם החמיצו משהו בסיטואציה?

והרעיונות? פמיניזם, דתיות, מצב הספרות והפוסט מודרניזם בכולם עוסת קדר בספר.
עם רוב הרעיונות שלה לא הסכמתי.
העיסוק שלה בנשים היורדות לחייהם של בני הזוג שלהן היה נראה לי כמו תפר גס באמצע מלאכת רקמה עדינה.
אבל הסך הכל הוא אכן רקמה עדינה, עדינה כל כך שמאפשרת גם לקרוא המתנגד להנות מהאמנות.
דוגמה? היא מתנגדת לגישת ה"אין אמת אחת" וריבוי הנרטיבים, יוצאת נגד ספרות שבה מוצגים רק נרטיבים שונים עד שלא רק שאין לדעת מה האמת, עצם קיומה של אמת נשלל, הופך להיות שולי ולא רלוונטי.
והנה אצלה בספר, מופיע אותו סיפור משתי זויות. סיפור הדודה הקונה גלידה לאחיין שלה, פעם מנוקדת המבט של הדודה ופעם מנקודת המבט של האחיין. אבל ריבוי הנרטיבים אצל קדר אינו שולל את קיומה של האמת. הנרטיב של הדודה המופיע לקראת סיום הספר אינו מתנגש את זה של האחיין שהופיע בתחילתו אלא מעשיר אותו, מוסיף לו גוון. מקרב אותנו יותר לאמת במקום להרחיק אותנו ממנה.
תפר קטן במלאכת המחשבת של הספר הזה, שיש בו הרבה חתירה לאמת והמון אהבה.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על חותמו אמת ודגלו אהבה