קראתי את אוליבר טוויסט לראשונה לפני יותר משנה, ועד היום לא ניגשתי לכתוב על הספר הזה – כי זאת יצירת מופת, מה, זה לא ברור? אבל כמעט ואין ביקורות בסימניה על הספר, כך שהחלטתי סוף סוף לצרף גם את דעתי, כדי שיותר ישימו לב לקלאסיקה המופלאה והאהובה עליי.
אם יש ספר שהייתי אומר חובה לקריאה (יחד עם עלובי החיים ליתר דיוק) – זה "אוליבר טוויסט", על הילד העני באנגלייה שגדל בבית מחסה, נמכר כשולייה של קברן, בורח ומגיע לחיי הפשע האפלים, מסתבך וניצל בידי העשירים.
הספר הזה נתן לי נקודת מבט שונה על החיים, נקודת מבט שאני מאמין שהפכה אותי לבוגר יותר. כי יותר הבנתי את חייהם של האומללים באמת, לצד העשירים, ואיך מטרת הפושעים היא הישרדות ומצידם הם הטובים. בנוסף, יש דגש על העובדה שקשה להיחלץ מעולם אפל לאחר שנקלעים אליו, לכן רצוי מאוד לברוח מלכתחילה מכל מה שנראה מפוקפק. הספר עוסק בנושאים שיכולים לתת לנו עוד הרבה מחשבות על אומץ, הקרבה, מהו גורל, יחסים חברתיים שמתפתחים לתלות אחד בשני, חיים בודדים, שפיטת אנשים על פי מראה חיצוני, אהבה ומשפחה.
הדמויות בספר נכנסות ללב בדרך יוצאת דופן, מאחר שזה ספר על העניים, הגנבים והעשירים שמתוארים לאורך 520 עמודים – שנקראים בהנאה צרופה ו"בלגימה אחת". אפשר לומר שבעת הקריאה אנו יכולים לחוות "מסע אל המוח שלנו" שמעורר תהיות: מי יעזור לגנבים העניים ההם? מי יחלץ את אוליבר מהצרות שלו? איזה אנשים טובי לב יש בחיים? האם באמת יש אנשים מרושעים, או שאנשים אלה רק פועלים ממניעים אגואיסטיים, ועד כמה יש סתירה בין השניים?
תיאוריו המופלאים של דיקנס החל ממזג האוויר בחוץ ועד לפרטים כמו צבע הכיסא בחדר, בנוסף למטאפורות, הכתיבה השנונה, ומאות העמודים שאיכשהו מצליחים לחלוף במהרה מבלי שנשים לב – כל אלה הם טביעת האצבע הייחודית שלו בספריו.
נשים בצד את פייגין הנוכל שמתואר כיהודי ומכאן יש לשער כי דיקנס היה אנטישמי; אם לא מתייחסים לזה, זוהי יצירת פאר שכל מי שקורא ספרים חייב לקחת את הספר הזה לידיים.
לאחר הקריאה צפיתי בסרט משנת 2005, שאני ממליץ גם עליו. לדעתי הוא מוצלח והרגש בסיפור מעובד היטב למסך, למרות השינויים שחלו בין הספר לסרט.
אסיים במשפט המפורסם מהספר: "בבקשה אדוני, אני רוצה עוד", כשביקש אוליבר עוד אוכל ולכן גורש מבית המחסה. אני רוצה עוד ספרים כמו אוליבר טוויסט! ומשמח שדיקנס כתב: דייויד קופרפילד, ניקולס ניקלבי ועוד.


















