“קראתי את אוליבר טוויסט לראשונה לפני יותר משנה, ועד היום לא ניגשתי לכתוב על הספר הזה – כי זאת יצירת מופת, מה, זה לא ברור? אבל כמעט ואין ביקורות בסימניה על הספר, כך שהחלטתי סוף סוף לצרף גם את דעתי, כדי שיותר ישימו לב לקלאסיקה המופלאה והאהובה עליי.
אם יש ספר שהייתי אומר חובה לקריאה (יחד עם עלובי החיים ליתר דיוק) – זה "אוליבר טוויסט", על הילד העני באנגלייה שגדל בבית מחסה, נמכר כשולייה של קברן, בורח ומגיע לחיי הפשע האפלים, מסתבך וניצל בידי העשירים.

הספר הזה נתן לי נקודת מבט שונה על החיים, נקודת מבט שאני מאמין שהפכה אותי לבוגר יותר. כי יותר הבנתי את חייהם של האומללים באמת, לצד העשירים, ואיך מטרת הפושעים היא הישרדות ומצידם הם הטובים. בנוסף, יש דגש על העובדה שקשה להיחלץ מעולם אפל לאחר שנקלעים אליו, לכן רצוי מאוד לברוח מלכתחילה מכל מה שנראה מפוקפק. הספר עוסק בנושאים שיכולים לתת לנו עוד הרבה מחשבות על אומץ, הקרבה, מהו גורל, יחסים חברתיים שמתפתחים לתלות אחד בשני, חיים בודדים, שפיטת אנשים על פי מראה חיצוני, אהבה ומשפחה.
הדמויות בספר נכנסות ללב בדרך יוצאת דופן, מאחר שזה ספר על העניים, הגנבים והעשירים שמתוארים לאורך 520 עמודים – שנקראים בהנאה צרופה ו"בלגימה אחת". אפשר לומר שבעת הקריאה אנו יכולים לחוות "מסע אל המוח שלנו" שמעורר תהיות: מי יעזור לגנבים העניים ההם? מי יחלץ את אוליבר מהצרות שלו? איזה אנשים טובי לב יש בחיים? האם באמת יש אנשים מרושעים, או שאנשים אלה רק פועלים ממניעים אגואיסטיים, ועד כמה יש סתירה בין השניים?

תיאוריו המופלאים של דיקנס החל ממזג האוויר בחוץ ועד לפרטים כמו צבע הכיסא בחדר, בנוסף למטאפורות, הכתיבה השנונה, ומאות העמודים שאיכשהו מצליחים לחלוף במהרה מבלי שנשים לב – כל אלה הם טביעת האצבע הייחודית שלו בספריו.
נשים בצד את פייגין הנוכל שמתואר כיהודי ומכאן יש לשער כי דיקנס היה אנטישמי; אם לא מתייחסים לזה, זוהי יצירת פאר שכל מי שקורא ספרים חייב לקחת את הספר הזה לידיים.

לאחר הקריאה צפיתי בסרט משנת 2005, שאני ממליץ גם עליו. לדעתי הוא מוצלח והרגש בסיפור מעובד היטב למסך, למרות השינויים שחלו בין הספר לסרט.
אסיים במשפט המפורסם מהספר: "בבקשה אדוני, אני רוצה עוד", כשביקש אוליבר עוד אוכל ולכן גורש מבית המחסה. אני רוצה עוד ספרים כמו אוליבר טוויסט! ומשמח שדיקנס כתב: דייויד קופרפילד, ניקולס ניקלבי ועוד.”

“רחובות מעופשים. עוני הפושה ומהדהד בכול, מכרסם בכל חלקת אדמה סבירה ומפורר אותה ואת נשמת בעליה. העניים מתפלשים בתוך בוץ של חשיבות עצמית וכל שנותר להם הוא לאמץ חשיבה הישרדותית.
מתהלכים בנעליים בלויות, בגדים מרופטים, מלוכלכים מיושן שמהווה את סימן ההכר שלהם, מעין תחליף לכרטיס הביקור של רמי הדרג והמעלה.
לצד החולדות מפיצות המחלות והכאוס, ישנם אלה שמפיצים זדון ורמאות, שקריות ואי נאמנות.

זהו ספר גדול בצורתו ובעמודיו הרבים והשופעים, שופעים טוב לב ורוע בערבוביה. כאשר הטוב הוא טוב מאה אחוז וכאשר הרוע רע הוא רע שבעתיים. הגיבור האמיתי כאן איננו אוליבר טוויסט כפי שחשבתי בתחילה, לפני הימצאותי בקורותיו של הספר, לפני קריאתי בו, אלא רחובות אנגליה ולונדון המעופשת בלבד. לונדון שמתכנסים בתוככי עצמותיה רחובות מוארים, נקיים ללא רבב ומאידך, גשם חזק, בתים המטים לניפול ודלתות שבורות. סימטאות צרות שרוכלים חסרי שיניים מציעים בה את מרכולותיהם. תכולה התואמת את בעליהם.
ככל שאנו מתקדמים בקריאה, דיקנס מכניס אותנו אל עומקם של הדברים. תיאורי המקומות חדים כתער, מצוידים במטאפורות כמיטב המסורת של כותב ותיק כגון דיקנס. התיאורים כל כך חיים עד שהנך חש שאתה חלק מהם. אתה מהלך באותן היסמטאות בהן מהלכות הדמויות, חש על בשרך את טיפות גשם הזלעפות כפי שהן מרגישות אותו, והפחד, והשנאה, והייאוש שנובע מעוד אדם קשה יום שרק מפלל לעבור את יומו בשלום- יהיה מה שיהיה.
כל זאת מתאר דיקנס בשפה יפה ועשירה, משלב לשוני גבוה היאה לספרים מן הסוג. כאן מגיעים שבחים למלאכת התרגום הנפלאה של צמד המתרגמים-סופרים שתרגמו את הספר בצורה יפה אך קולחת מאוד שאינה מתישה את הקורא מעומס המידע בכתיבה מיושנת ושבירה.

למרות שאחת מבעיות הספר שביקורות אחרות הסבו את תשומת ליבי אליהן היא העובדה שהדמויות דיכוטומיות מאוד, חד ממדיות, טוב הוא טוב ורע הוא רע מוחלט, אין זה הפריע למהלך הקריאה התקין. הרגשתי שדיקנס צולח את המשוכה הבלתי ניתנת למעבר של תיאור מהימן ובר דעת של התקופה בה חי. את מהלך עניינהם של העניים המרודים המאכלסים את הרחובות: ילדים שלא שפר עליהם מזלם ונאלצו לעסוק בכיוס, זנות ושוד ברמה גבוהה השמורה לטובים ביותר המתפרנסים ממשלח יד זה.
לצד זאת, שרטוט קווי מתארם של העשירים, שבאופן אירוני, היו דווקא אלה החומלים והרגישים, בעוד העניים אימצו לעצמם דפוס עוני מרושע. מעין מעטפת הנובעת מתוך מצוקתם האישית.

וכמובן, בין הדפים, ישנו אוליבר אחד, נער עני וטוב לב, שזהות הוריו אינה ידועה. ילד יתום שהנתיב שיועד לו הוא נתיב של עכברוש ביבים. לשהות לנצח במיימי השופכין, אך אי-אילו אירועים, ויש היגידו צפויים מדי [אין זה משנה, אין זה לב העיקר] יהפכו את הקערה על פיה ברעש וצלצולים ויטוו במהרה גורל אחר למיועדנו אוליבר טוויסט הקטן ויחלחלו אל הקוראים, בייחוד הדור הצעיר, שתמיד ניתן לשנות את רוע הגזרה או לפחות להמתיק את מרירות הגלולה.

" כל החפץ להתרשם במו עיניו מן המקום, נדרש לעבור דרך מבוך של רחובות צרים, צפופים ומרופשים. כאן מתקבצים להם העניים שבשוכני גדות הנהר וכאן, בלי רשיון, שוקק לו שוק שבו תוכלו לרכוש כל מה שרק תרצו- או לא תרצו. המוצרים הירודים והזולים ביותר. נערמים בדוכנים., המלבושים הפשוטים והגסים ביותר תלויים בפתחי החנויות, משתלשלים מגגונים, מעקות וחלונות. המבקר יצעד בתוך המון פועלים מובטלים, סוורים, פורקי פחם, נשים מופקרות, ילדי רחוב, וכל מה שנפלט מן הנהר. הוא יפלס לו דרך בין מראות מעוררי בחילה, בצחנה, ברעש מחריש האוזניים שמקימות העגלות העמוסות המובילות סחורות מן המחסנים הניצבים כאן בכל פינת רחוב."”