ביקורת ספרותית על מוסד וקיסרות - המוסד #2 מאת אייזיק אסימוב
ספר טוב

---

אני סולד מדטרמיניזם, עצם המחשבה שכל פעולה שלנו נקבעה מראש, ושאין באפשרותנו להשפיע עליה במאום (אפילו אם ננסה נתאבד), שוללת את אידאל הרצון החופשי ואיתו כל משמעות מחיינו על פני האדמה.

כאשר הקיסרות הגלקטית השולטת ביקום מתחילה להתפורר, קם אדם בשם הארי סלדון ומנסה לקצר את ימי הביניים (the dark age) המצפים לה. סלדון רותם את כישרונו להמצאת הפסיכוהיסטוריה - מדע המשלב מתמטיקה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה לטובת חיזוי עתיד האנושות. באמצעותו, מצליח סלדון למצוא דרך שתקצר את ייסורי ימי הביניים משלושים אלף שנה למילניום אחד בלבד – הקמת המוסד.

בייסודו של הפסיכוהיסטוריה, גזר במובן מסוים סלדון על האנושות, עתיד בו אין שום משמעות לרצון החופשי של האינדיבידואל, עתיד דטרמיניסטי, ידוע מראש, אם אכן צדק המדען בחישוביו.

החלק הראשון בספר הנ"ל (השני בטרילוגיה) עוסק במאבק האחרון בין הקיסרות והמוסד. אולם דווקא החלק השני הוא זה ששבה אותי (לפחות מבחינת עלילה).

כתיבתו של אסימוב מושפעת כצפוי מהתרגום, שלטעמי לא עשה עמו חסד – הן מבחינת סגנון, הן מבחינת חדשנות והן מבחינת בהירות העלילה.
לא היה מזיק לו היה מצרף הסופר מפתח דמויות/מושגים ומפה שתעשה קצת סדר בשלל השמות המשונים המופיעים לאורך היצירה.

הסאגה מתאפיינת בריבוי תפניות עלילה מתוחכמות, אם כי צפיתי את האחרונה.
מצפה להמשכו של החלק השני ("הפרד"), בספר החותם את הטרילוגיה.

ארבעה כוכבים.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על מוסד וקיסרות - המוסד #2