רומן מכתבים (בלועזית אפיסטולרי) הוא סוגה ספרותית שבה סדרה של מכתבים בדיונית – יוצרת ביחד מבנה עלילתי. סוגה זו למרות ייחודה, לא הצליחה להפוך לסוגה מובילה בספרות, אולי בשל הקושי והמורכבות שלה. סופרים עבריים מעטים בחרו בכתיבה זו, והבולטים מבינהם הם: עמוס עוז – "קופסה שחורה", "מכתבים מנסיעה מדומה"- של לאה גולדברג, "שלך סנדרו"- של צבי ינאי, "שתהי לי הסכין"- של גרוסמן, "הכי רחוק שאפשר"- של אלון חלו ועוד, ואחרים שתורגמו לעברית כמו "דרך צ'רינג קרוס 84"- של הלין האנף, "אנשים עלובים"- של דוסטוייבסקי, "מען לא ידוע"- של קרסמן טיילור, "להחליט להיפרד"- של פיליפ בסון וגם "מועדון גרנדיוזי לספרות" של מרי אן שייפר, ועוד ..

מודה, שסוגה זו דווקא אהובה עלי במיוחד, כי יש בה דינמיקה אחרת ועונג שונה שכמעט לא בנמצא, וזה מזכיר לנו שהדואר לא קיים רק עבור חבילות אבודות ותורים, אלא הוא מאז ומתמיד היה הדרך היחידה לתקשורת והיכרות אינטימית מיוחדת במינה דרך מכתבים, ובאמצעותם חיזק את כוחה של המילה הכתובה.

זכורה לי גם התקופה שבה הייתי מחכה בכיליון עיניים למכתב שנהג להביא אלינו הדוור אחת ל-10 ימים, מאחי הבכור, שעזב ועבר לגור בניכר לפני כ-55 שנים. קשה לתאר את הציפייה ושהיום בעידן הטכנולוגי היא לגמרי נעדרת, ציפייה שהייתה כרוכה בהמתנה והתרגשות יוצאת דופן, שאגרה בחובה רגשות של השתוקקות וכיסופים שכמעט ואינם מתעוררים בנו כיום... וזה היה מעבר לחילופי המכתבים בין אנשים שנמצאים במרחקים, נוסף לה גם הריח המיוחד של הדפים, והמסע שהם עברו בין ארצות, המראות והנופים המדומיינים שמהן הגיעו, ובאיזו חרדת קודש אחזנו כל מכתב שהיגיע, והטקסיות שנלוותה לפתיחתו. בקיצור היה בזה קסם אחר. הם עצרו בחובן עדות בדומה לצילום, שמקבע לעד מומנט מסוים, רגשי, וחווייתי. נהגנו גם לאסוף את הבולים המיוחדים, נו מה לומר... אלו היו זמנים אחרים (וזה כנראה סימן שאני מתבגרת...)

ו"אחכה לך במוזיאון" הוא רומן כזה של חליפת מכתבים, מרגש במידה, אבל לא כמו האחרים שקראתי, הוא מספק לעיתים רגעים מעוררי עניין. זו תכתובת בין שני אנשים בוגרים שמתפתחת לסוג של קרבה. בין טינה, אשת חקלאי, אנגליה, ופרופסור לארכיאולוגיה במוזיאון בדנמרק, שהלך לעולמו, ואת מקומו תפס לצורך התכתובת אוצר המוזיאון הנוכחי- אנדרס. לשני הדמויות האלו אין חיים מעניינים במיוחד זה בלשון המעטה, אבל בהדרגה ותוך כדי חליפת המכתבים ביניהם, כל אחד מצליח לגעת בשני בשאלות החשובות של חייו, ובבחירות שהוא עשה ואלו שלא נעשו, או בכאלה שנעשו ולא הבשילו לכלל תוצאה. פרדוקס הבחירה, הצורך והדילמה הקשה לבחור בין שתי דרכים ...

כתב מישהו על כך ש"אחכה לך במוזיאון" הוא "הדרך שלא נבחרה"- השיר המפורסם של רוברט פרוסט ,בגרסת המכתבים. מה היה קורה אילו בחרנו אחרת והכיוון שאליו יכלו חיינו לנטות.

זו לא יצירת מופת, אבל כן ספר קולח שנעים לקרוא, בבחינת גוון שונה או קול עדין בתוך הבלבלה הזו של מערכות היחסים המודרניות הסובבות אותנו.
והיות וציינתי את "הדרך שלא נבחרה" הרי הוא מוגש לכם.

שתי דרכים נפרדו ביער עבות
לא שתיהן בשבילי, הצרתי על כך
נעצרתי מולן לזמן ממושך
לארכה של אחת הרחקתי ראות
עד לנקודת פיתולה שבסבך.

לשנייה אז פניתי, כמותה מפתה
ואולי במעט מצודדת יותר
רמוסה קצת פחות, כך לי נדמתה
עשביה שעליה פחות עבותה-
בעצם דמו הן כמעט בלי הכר.

בשתיהן כאחת ריצד שם האור
על מרבד בתולי של עלי השלכת
אז אמרתי, לזו יום אחד עוד אחזור!
אך לא: שכן דרך נמשכת
ידעתי. מכאן לא אשוב עוד לכת.

ברבות הימים, בשנים הבאות איאנח בחזרי לספר איך אי-שם
משתי הדרכים שביער עבות
בחרתי בזו שהלכו בה פחות
ופה הרי כל ההבדל בעולם.

ובסוף חשבתי לעצמי, שתמיד צריך לזכור, שהחיים זה לא פרויקט שצריך לממש, אלא רק לשאוף לחיות אותם כמה שיותר קרוב לעצמנו...

רומן מכתבים (בלועזית אפיסטולרי) הוא סוגה ספרותית שבה סדרה של מכתבים בדיונית – יוצרת ביחד מבנה עלילתי. סוגה זו למרות ייחודה, לא הצליחה להפוך לסוגה מובילה בספרות, אולי בשל הקושי והמורכבות שלה. סופרים עבריים מעטים בחרו בכתיבה זו, והבולטים מבינהם הם: עמוס עוז – "קופסה שחורה", "מכתבים מנסיעה מדומה"- של לאה גולדברג, "שלך סנדרו"- של צבי ינאי, "שתהי לי הסכין"- של גרוסמן, "הכי רחוק שאפשר"- של אלון חלו ועוד, ואחרים שתורגמו לעברית כמו "דרך צ'רינג קרוס 84"- של הלין האנף, "אנשים עלובים"- של דוסטוייבסקי, "מען לא ידוע"- של קרסמן טיילור, "להחליט להיפרד"- של פיליפ בסון וגם "מועדון גרנדיוזי לספרות" של מרי אן שייפר, ועוד ..

מודה, שסוגה זו דווקא אהובה עלי במיוחד, כי יש בה דינמיקה אחרת ועונג שונה שכמעט לא בנמצא, וזה מזכיר לנו שהדואר לא קיים רק עבור חבילות אבודות ותורים, אלא הוא מאז ומתמיד היה הדרך היחידה לתקשורת והיכרות אינטימית מיוחדת במינה דרך מכתבים, ובאמצעותם חיזק את כוחה של המילה הכתובה.

זכורה לי גם התקופה שבה הייתי מחכה בכיליון עיניים למכתב שנהג להביא אלינו הדוור אחת ל-10 ימים, מאחי הבכור, שעזב ועבר לגור בניכר לפני כ-55 שנים. קשה לתאר את הציפייה ושהיום בעידן הטכנולוגי היא לגמרי נעדרת, ציפייה שהייתה כרוכה בהמתנה והתרגשות יוצאת דופן, שאגרה בחובה רגשות של השתוקקות וכיסופים שכמעט ואינם מתעוררים בנו כיום... וזה היה מעבר לחילופי המכתבים בין אנשים שנמצאים במרחקים, נוסף לה גם הריח המיוחד של הדפים, והמסע שהם עברו בין ארצות, המראות והנופים המדומיינים שמהן הגיעו, ובאיזו חרדת קודש אחזנו כל מכתב שהיגיע, והטקסיות שנלוותה לפתיחתו. בקיצור היה בזה קסם אחר. הם עצרו בחובן עדות בדומה לצילום, שמקבע לעד מומנט מסוים, רגשי, וחווייתי. נהגנו גם לאסוף את הבולים המיוחדים, נו מה לומר... אלו היו זמנים אחרים (וזה כנראה סימן שאני מתבגרת...)

ו"אחכה לך במוזיאון" הוא רומן כזה של חליפת מכתבים, מרגש במידה, אבל לא כמו האחרים שקראתי, הוא מספק לעיתים רגעים מעוררי עניין. זו תכתובת בין שני אנשים בוגרים שמתפתחת לסוג של קרבה. בין טינה, אשת חקלאי, אנגליה, ופרופסור לארכיאולוגיה במוזיאון בדנמרק, שהלך לעולמו, ואת מקומו תפס לצורך התכתובת אוצר המוזיאון הנוכחי- אנדרס. לשני הדמויות האלו אין חיים מעניינים במיוחד זה בלשון המעטה, אבל בהדרגה ותוך כדי חליפת המכתבים ביניהם, כל אחד מצליח לגעת בשני בשאלות החשובות של חייו, ובבחירות שהוא עשה ואלו שלא נעשו, או בכאלה שנעשו ולא הבשילו לכלל תוצאה. פרדוקס הבחירה, הצורך והדילמה הקשה לבחור בין שתי דרכים ...

כתב מישהו על כך ש"אחכה לך במוזיאון" הוא "הדרך שלא נבחרה"- השיר המפורסם של רוברט פרוסט ,בגרסת המכתבים. מה היה קורה אילו בחרנו אחרת והכיוון שאליו יכלו חיינו לנטות.

זו לא יצירת מופת, אבל כן ספר קולח שנעים לקרוא, בבחינת גוון שונה או קול עדין בתוך הבלבלה הזו של מערכות היחסים המודרניות הסובבות אותנו.
והיות וציינתי את "הדרך שלא נבחרה" הרי הוא מוגש לכם.

שתי דרכים נפרדו ביער עבות
לא שתיהן בשבילי, הצרתי על כך
נעצרתי מולן לזמן ממושך
לארכה של אחת הרחקתי ראות
עד לנקודת פיתולה שבסבך.

לשנייה אז פניתי, כמותה מפתה
ואולי במעט מצודדת יותר
רמוסה קצת פחות, כך לי נדמתה
עשביה שעליה פחות עבותה-
בעצם דמו הן כמעט בלי הכר.

בשתיהן כאחת ריצד שם האור
על מרבד בתולי של עלי השלכת
אז אמרתי, לזו יום אחד עוד אחזור!
אך לא: שכן דרך נמשכת
ידעתי. מכאן לא אשוב עוד לכת.

ברבות הימים, בשנים הבאות איאנח בחזרי לספר איך אי-שם
משתי הדרכים שביער עבות
בחרתי בזו שהלכו בה פחות
ופה הרי כל ההבדל בעולם.

ובסוף חשבתי לעצמי, שתמיד צריך לזכור, שהחיים זה לא פרויקט שצריך לממש, אלא רק לשאוף לחיות אותם כמה שיותר קרוב לעצמנו...