לקחתי אתי את הספר למיטה, נשארו לי חמישה עמודים לסוף. הרגשתי שהעיניים מתחילות להבהב ומודיעות לי: די, מספיק לנו. יכולתי למשוך עוד ולסיים את הספר, אבל אז החלטתי לסגור אותו, ואת המעט שנשאר לסיים מחר (היום) וככה לפתוח את השבוע. עם משהו טוב. וזו היתה החלטה נבונה.
אחכה לך במוזיאון הוא סיפור המסופר בחליפת מכתבים. צמד המילים ששמעתי לגבי הספר הזה ללא סוף היו : ספר איטי. ואותי זה הרתיע. אני אוהבת ספרים שסוחפים אותי בתשוקה למן ההתחלה ומסחררים אותי לתוך העלילה. קצב איטי יכול לעייף אותי. הספר הזה תפס אותי בעדינות שלו, והאיטיות שלו? זו שכל כך פחדתי ממנה? היא סוד קסמו של הספר. והיא נובעת מכמה סיבות. עצם צורת הסיפור שבחליפת מכתבים מכתיב טון אחר והקצב מוריד הילוך. המרחק, וזמן ההגעה של מכתב העושה דרכו מעבר לים עד הגיעו לתיבת הנמען מצריך את הקורא להמתין בסבלנות לבאות.
יש איזה קסם בהתקשרות ע"י מכתבים. המרחק והריחוק כמו גולשים גם אל תוך חילופי הדברים בין המתכתבים וההתכתבות מתמקדת בלב ליבם של הדברים, ומגדירה גבולות. אין הסחות דעת אחרות שהיו קיימים למשל בהתכתבות מקוונת. יש בה בהתכתבות המקוונת איזו מין אינטימיות מלאכותית שנובעת מצמצום המרחק ע"י טכנולוגיה, וזו זולגת גם אל תוך השיחה שמולידה שאלות חטטניות וחודרניות. המיידיות והמהירות מצמצמות פערים של זמנים, ובאופן כללי - מצמצמת ומאיצה בדברים שלעיתים צריכים את הזמן שלהם להבשיל.
טינה הופגוד החיה בחווה באנגליה עם בעלה וילדיה הבוגרים שולחת מכתב אל פרופסור גלוב במוזיאון סילקבורג שבדנמרק עם שאלה כלשהי. הפרופסור כבר אינו בין החיים, ועל המכתב עונה אנדרס לארסן - אוצר המוזיאון. וככה מתחילה ההתכתבות בין השניים. הוא אלמן ואב לשני ילדים בוגרים, בחיי שניהם קיימים חללים שההתכתבות כמו מוצאת את מקומה שם, והמילים ממלאות חללים אלו. התכתבות בין שני אנשים בוגרים, ובכלל כל סוג של קשר בגילאים מתקדמים יותר, מתאפיין בצורה וקצב שונים. זו כבר פחות תשוקה מאכלת, אלא יותר בישול על אש קטנה. יש משהו אחר בתשוקה בגילאים האלו. אתה יודע יותר איך לנתב אותה ולא נותן לה לנהל אותך. לאט לאט נפתחים השניים האחד כלפי השני, וחושפים פיסות מחייהם. המכתבים הם מראה אל חייהם, ודרך המילים המועלות על הנייר הם בוחנים את חייהם.
אהבה זוגיות והורות,חרטה, ובחירות שנעשו בחיים - כל אלו מטופלים כל כך יפה בסיפור העדין והכל כך שברירי הזה.
ועוד קצת לאלו שמאחורי הקלעים : מילה טובה למתרגם הספר- שי סנדיק- אני מניחה שנדרשת ללכת בין הטיפות על מנת להעלות על הנייר בצורה כל כך יפה ומשכנעת את הלבטים וההיסוסים של אנדרס שהוא דני - ואנגלית היא לא שפת אם שלו - לגבי שימוש במילה זו או אחרת. אני מניחה שבחלקים האלו הבאת הרבה מעצמך.
ולמעצבת העטיפה- חן יאקה- שומרון: איזו בחירה חכמה עשית כשבחרת בתמונה המסוימת הזו! לפטל יש תפקיד נכבד בספר כמו לעלי השרך שברקע.
יופי של ספר! מי שהספר מחכה לו על המדף - אשריכם!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
