"אלוהים, אחד, לא חשוב מאיזה צבע או דת, זמן או מקום, עזור לי.
הרגתי בן אדם. אני חיסלתי אישה.
הרגתי בן אדם. כמה נורא. זוועה" (עמוד 84).
"הבחורים של קלרה" מאת אדיבה גפן (הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2017), בעברה אשת תקשורת ועיתונאית וכיום סופרת, מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה, הוא ספר נוסף בסדרת הספרים אודות צמד החוקרות הפרטיות סמי ג' ודקלה שושקוביץ. דקלה, יפיפייה בת 34 המחלקת את חייה עם בן זוגה הנאה והשרמנטי קופפרמן, המכונה קופר, בדירה בלב תל אביב ומגדלת את "צ'צ'ניה, החתולה האלוהית" (עמוד 43) עובדת במשרד החקירות סמי ג', בבעלותה של סמי ג' (שם מוזר כשלעצמו), החכמה, המצחיקה והמנוסה, שלבה רחב כמעט כמותניה, שובת לב ולו רק בזכות תיאורים אודות עברה והכוחות המניעים אותה. הפעם דקלה שושקוביץ בצרות לא רק שהבוסית שלה, סמי ג., בחופשה שלא ברור מתי תסתיים (מה שכמובן גורם לחובות תופחים ולבריחת לקוחות), גם בחייה האישיים ישנו משבר לא פשוט. "אני אוהב את הכול בך, את העצבנות שלך בבוקר, אוהב שאת מקללת את הנהגים, אפילו את ההתמרמרות כשאת קוראת את עיתון הארץ, אבל..." (עמוד 22), מצהיר קופר, הוא לא מסוגל להתחייב. כמקובל בקומדיות מתח מסוג זה, שלרוב נשארות על המסך ולא מופיעות כספר, דקלה מראה לקופר את הדלת.
כשהיא נשארת לבד, דקלה מחליטה שראשית חוכמה יש לשפר את המצב באמצעות תספורת. במספרה של מעצב השיער רוש היא פוגשת את פמליית החתונה של משפחת מסילתי, משפחה רבת כוח והשפעה, ומסיבה לא ברורה מוזמנת לחתונה. מכאן נשאבת דקלה למערבולת אירועים שיציבו אותה בסכנה של ממש וגם אל מול פרשה מסתורית שמשפחת מסילתי משתדלתשהותיר קבורה מתחת לפני השטח. בכריכה נכתב ש"דקלה מוצאת את עצמה לבד מול כוחות חזקים ממנה במאבק על חייה ועל חפותה, אלא שלא אישה כמוה תוותר". וזה בדיוק מה שציפיתי. ספר על נשים חזקות שמתמודדות עם שחיתות, פשע ורשע.
בפועל, זהו לא המצב. לאורך הספר מתפייטת דקלה על אהובה שהלך. "כל מי שמכיר את קופר הטוב שלי (אולי זה קופר הטוב שפעם היה שלי) יודע שהמדינה מתחלקת לשניים, אלה שהיו תחת פיקודו בצבא או במילואים ונשארו מעריצים לנצח ואלה שלא" (עמוד 105). ממש גיבור-על אולטימטיבי. בהמשך יתברר, איך לא, שקופר (קיצור לקופפרמן) הוא מג"ד מילואים לשעבר, ככל הנראה של גדוד מילואים מובחר בצנחנים. יחד עם "החברים שלו מהגדוד" (עמוד 382) הוא כמובן חש לעזרת דקלה ומצחקק עם חבריו בהומור של יחידה קרבית. איך התבלבלת בדרך הוא שואל את אחד מחבריו, עוד "יחשבו שלא קיבלת אצלי מספיק שעות ניווטים" (עמוד 407). אני מכיר לא מעט קופרים שכאלה, חלקם חברי הטובים משירות ארוך בגדוד צנחנים מובחר, ובישראל הצבא על החוויות והחברויות שבו תופסים מקום חשוב בשיח, במארג הקשרים וביום-יום. גם סוגיית הקושי להתחייב בזוגיות היא נושא מוכר בקרב גברים (גם נשים). בשל כך דמותו של קופר היא אולי האמינה בספר. אבל היה אפשר לצפות שהגיבורה לא תהיה "עלמה במצוקה", אלא אישה חזקה שיודעת להתמודד עם החיים, ולא זה המצב. קופר פה, וקופר שם ובקיצור מזל שיש נסיך על סוס לבן.
הכתיבה של גפן קלילה ומלאת הומור, אבל אפעס משהו היה חסר לי. היה פעם מבקר תיאטרון בשם חיים גמזו (זה שעל-שמו יצר אפרים קישון את הפועל "לִגְמוֹז") שכתב אודות ההצגה "סמי ימות בשש" שמבחינתו "יכול יהיה למות בחמש". גם על הספר הזה אודות סמי (ג') אפשר היה לכתוב את אותו הדבר.
