ביקורת ספרותית על גרשם שלום מאת דוד ביאל
ספר טוב

---

כל חלל פנוי בביתו של גֵרְשׂם שָׁלוֹם (ובמבטא האשכנזי - שׁוֹלֶם) ברחוב אברבנאל 28 בירושלים, היה מלא במדפי ספרים, 25,000 במספר, מלבד מדף ריק אחד שבו תלה את הציור הקטן של פאול קלה - Angelus Novus, שהועבר אליו בדרך לא דרך מידידו הטוב ולטר בנימין בשנות הכיבוש הנאצי. הוא עצמו אמר שהמדף הזה הוא "זכר לחורבן", ובהיתול, נהג לספר לאורחיו כי המדף הריק נועד לסתור את טענת רעייתו פאניה, לפיה לא נותר מקום בבית לספרים נוספים. ספרייה זו הועברה, על פי צוואתו, לספרייה הלאומית והיא מוכרת כיום כאחת מהספריות החשובות בעולם בנושא תורת הסוד היהודית.

לא תהיה זו גוזמה לומר שגרשום שלום היה אחד האינטלקטואלים המשפיעים ביותר במדעי היהדות, ובכלל בשיח ההגותי-תרבותי בארץ, וגם מחוצה לה, בשנים הראשונות של המדינה, ובפרט בשנות ה 60-70 (נפטר בשנת 1982). במובנים רבים הגותו ממשיכה לפעם עד היום.

תחום עיסוקו של שלום, הקבלה, או המיסטיקה היהודית (מושג שהתנגד אליו, אך השתמש בו בעל כרחו), היה למעשה לא קיים בתור דיסציפלנה מובחנת. חקר הקבלה לא היה קיים כמעט, לכל היותר היה נספח לתחום מחשבת ישראל. שלום הצליח "להפוך את מושא מחקרו האזוטרי, לנושא בעל חשיבות מכרעת לאדם המודרני", וכדי לסבר את האוזן אצטט את תלמידו פרופ' יוסף דן: "גרשם שלום יצר לעצמו את התחום המחקרי שלפיתוחו התמסר ואשר נעשה מזוהה עם שמו בעולם האקדמי: הקבלה. לא זו בלבד שבשעה שהתמנה שלום למרצה בקבלה באוניברסיטה העברית היה הוא החוקר האקדמי היחיד בתחום זה, אלא גם בשעה שפרש מעבודתו, לאחר יותר מארבעים שנה של פעילות מחקרית נמרצת ועניפה, היה הוא הפרופסור היחיד למקצוע זה באוניברסיטה, בארץ ובעולם. בזכות אישיותו והרמה הנדירה של עבודתו, נתקבל תחום עיסוקו כתחום לגיטימי באופן עקרוני, אך עד שנות השישים לא אימץ שום מוסד את המתכונת שיצר בירושלים. איני סבור שאפשר למצוא דוגמה אחרת למפעל מדעי אישי רב-היקף ורב-השפעה בדורות האחרונים שישווה לזה של שלום". שלום, היֶקה הרציונלי, בן למשפחה מתבוללת והמעורה היטב בתרבות הגרמנית, מוצא את עצמו נמשך לתורה האזוטרית, ובאותם ימים גם המושמצת ביותר על ידי אינטלקטואלים יהודיים – תורת הסוד והחסידות, והופך להיות למי שמוציא את התורה הזו מעיסוקם של יחידי סגולה, אל המרחב האקדמי, ומשם לתרבות הפופולרית.

בכל ביוגרפיה ראויה, הכותב אמור לשלב בין החיים הפרטיים, האישיים של האישיות, לבין הגותו (אם מדובר באיש הגות) או פעלו (אם מדובר באיש מעשה כגון: פוליטיקאי, איש צבא, מנהיג). גם כאן, הכותב, המעיד על עצמו שבהיותו דוקטורנט צעיר פגש את שלום מספר פעמים בסוף ימיו, משלב בין פרטים ביוגרפיים ידועים פחות או יותר המוארים דרך יומניו האישיים, דרך סקירת האישיות הסוערת, המרדנית אפילו, שהחוויה האינטלקטואלית מהווה את עיקר הארוס בחייו.
בספר אפשר למצוא התייחסות ממצה אודות קשריו עם אישים שונים, כמו חבר נעוריו ולטר בנימין, חנה ארדנט, שבסוף ימיהם, בעקבות משפט אייכמן, עלו יחסיהם על שרטון, ומרטין בובר שבמובנים רבים היה המראה ההפוכה של שלום.

כמובן שאי אפשר להרחיב כאן על ההיבטים הרבים שבהגותו. אנסה לכתוב על קצה המזלג על נושא אחד מרתק – שבתי צבי, משיח השקר היהודי הגדול של כל הזמנים. שלום נמשך כמו עש לאש לאדם הזה שביטא יותר מכל את הכוח הדמוני הטמון במשיחיות היהודית, וב-1957 פרסם שלום בהוצאת "עם עובד" ביוגרפיה בשני כרכים על "המשיח" השבתאי ("שבתי צבי והתנועה המשיחית בימי חייו"), מה שחולל סנסציה מידית בישראל של אותם הימים.

שלום טען כי האמת ההיסטורית גדושה בסיבוכים ופרדוקסים, והתהליך הדיאלקטי של ההיסטוריה יש בו כדי להסביר כיצד רעיונות "יורדים למחתרת" ושבים וצצים כעבור שנות דור בעוצמה ולפעמים גם בצורה מהופכת. לדעת שלום הנהיליזם הדתי של השבתאים, שהתאפיין ברצון עז לגאולה לאומית, היה סוג של תנועת שחרור. השבתאות שהייתה תגובה, לא לפרעות ת"ח ות"ט (1648-49) כפי שהיה מקובל, אלא לקטסטרופה של גירוש ספרד, ושאבה את כוחה מתורת האר"י, מוטטה את הסמכות הרבנית וסללה את הדרך לעידן המודרני. ואף שהשבתאות דעכה ונעלמה, הרי שהיא שבה ופרצה במאות הבאות בצורה של נאורות חילונית יהודית, וגם הציונות, המבקשת את הגאולה החילונית של היהדות היא, במובן מסוים, המשך ישיר של השבתאות. הטענה היא בעצם כי התנועות המודרניות הללו לא יובאו מבחוץ, אלא נבעו ממקורות יהודיים!

לשלום קמו מבקרים חריפים ביותר, ובראשם ברוך קורצוויל האגדי שטען ששלום כל כך הזדהה עם מושא מחקרו עד שתחת האיצטלה של היסטוריון אובייקטיבי הפך שלום לשבתאי בעצמו. לדעתו, שלום יצר נרטיב היסטורי המעמיד את השבתאות בלב תולדות היהדות, ומכניס את הכופרים לתוך היהדות הלגיטימית. בעוד שהמשיחיות, שהיא תורה יהודית מקורית, משמשת כח רב עוצמה לכל אורך ההיסטוריה, היא שהניעה את השבתאים, היא שיילדה את העם שלנו מחדש, והיא שהביאה מנהיגים למעשים הרואיים, גם בלי להכיר בקיומה.

הביוגרפיה כתובה היטב, אך לעיתים הרגשתי שחסרה בה הכתיבה הסוחפת שלדעתי מחוייבת המציאות במושא מחקר שכזה. איך שלא יהיה, הקריאה החזירה אותי לימים בהם אינטלקטואלים יודעי ספר היו גיבורי התרבות במדינה הקטנה שלנו, ולא רק "אושיות רשת" כאלה ואחרים.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על גרשם שלום