לפני כמה שבועות התעוררתי בלילה לקולות מוזרים כמו נפץ של זכוכית דקיקה מתחת לפרקט. יום קודם העיר בעלי את תשומת לבי לקול המוזר, אבל קברתי את הפליאה מתחת לשלל עיסוקים והתעלמתי.

כל הלילה התכרבלתי מתחת לשמיכה ומתחת למחשבות הזוועה. לא הצלחתי להבין מה אני שומעת, עדת עכברים שמסתתרים מתחת לפרקט שלי, טרמיטים שאוכלים אותו...

בבוקר זינקתי אל המחשב כדי למצוא את הסיבה לרחשים המפחידים והבנתי את הברוך. הפרקט שלי נגוע בתולעי עץ והוא מכורסם על ידיהם.

הייתי בטוחה שאאלץ לעזוב את הבית לשבוע בזמן שמאיידים את התולעים למוות, לשהות בבית מלון ולהבין שהצרה היא בת פתרון. אבל שלושה מדבירים שונים הסבירו לי כי אין יותר איוד בבית, עלינו לפרק את הפרקטים בשלושה חדרי שינה ופרוזדור! לשלוח אותם לאיוד ולרצף איתם מחדש.

מובן שהאופציה השגעונית הזאת ירדה מיד מהפרק. הזמנו משפץ שיוריד את הפרקט תיכף ומיד וישליך אותם למזבלה הכי רחוקה, קניתי אריחי גרניט פורצלן בדוגמת פרקט והוא ריצף חצי דירה מחדש. המשפטים היבשים והתכליתיים הללו, היו מסע יקר וגועלי ומלכלך ומרגיז של שבועיים, שבו חיינו בסלון בתנאי שדה, טובלים באבק, בזמן שפרקו לנו את הרצפה, ניסרו אריחים בדיסק ולכלכו את ביתי היפה והנקי.

עכשיו הכל בסדר. פרקט מעץ אמיתי כבר לא תראו אצלי יותר. רושמה של ההרפתקה הזאת רוכך רק "בזכות" הטרגדיה המצמררת של אנשים שאיבדו את בתיהם בשריפה, אבל בהתבוננות עמוקה יותר למדתי, כי חוש ההומור השחור שמשמש אותי בכתיבה, מתפוגג כליל כשמדובר בצרות שלי. אין לי שום יכולת לחוות הרפתקאות שליליות כשאני מתפקעת מצחוק או מפזרת בדיחות מקבריות לכל עבר. אולי חבל, באמת חבל. אני חושבת שיכולתי להעביר את החיים ביתר קלות אם הייתי מתבלת את קשיי ההווה בהומור, ולא רק את קשיי העבר.
ומסקנה נוספת. אני מצליחה לעבור כל מיני בעיות בחיים, בתנאי שהבית שלי עומד על תילו מסודר ומבריק ומיישר את המחשבות שלי. אם הבית הפוך ומלוכלך, צריך להתרחק מקוצר רוחי הנרגז, ויפה שעה אחת קודם.
הספר קצר יריעה, אבל עשיר ומתוק ומענג ומצחיק ומבריק ושנון וחריף ומכמיר לב. והגיבור, בניגוד אלי, מצליח לראות את כל המגוחך בעולמו בלי לצאת מכליו.
לוקיון מץ, שמאז ילדותו כינו אותו חבריו מוקיון לץ, מפעיל מכונה מפלצתית , שמכונה על ידו "הדבר" , ובשמה המקצועי "הרוצח" (בגרמנית!). אל לועה של המפלצת מרוקנות משאיות בכל יום, אלפי ספרים המיועדים למחזור, ובתום טיפול רצחני בסכינים ולהבים ומגרסות וזרמי מים רותחים ומנוע שכותש ומרסק וטוחן ומפורר, פולטת המכונה עיסה גועלית אפרפרה של חומר לנייר ממוחזר.

כבר חמש עשרה שנה, מידי יום, מפעיל לוקיון את רוצח הספרים הזה. אבל בערב, כשהוא מנקה את קרביה, מצליח לוקיון להציל עמודים בודדים, רטובים ועלובים למראה ובבוקר, ברכבת של 6:27, הוא מקריא לקהל שומעיו בקרון את הדפים הללו.

חבריו של לוקיון הם שומר המפעל, משורר אלכסנדרוני, שמפליא לצטט משוררים קלאסיים ולחבר בן רגע שורות יפהפיות משלו, דג זהב, שמפיג את בדידותו וג'וזפה, המפעיל הקודם של "הדבר", שאיבד את רגליו למכונה המרושעת, ומאז הוא עסוק בפעילות הזויה ומפתיעה מאין כמוה (לא אספר לכם מהי, כי זה רעיון מבריק ומצחיק וחבל לגלותו).

יום אחד מוצא לוקיון דיסק-און-קי בקרון הרכבת ועליו שבעים ושניים קבצים שכתבה מנקה בשירותים ציבוריים. בעזרת פירורי מידע שהוא שואב מסיפוריה הוא מוצא את ג'ולי היפה.

בספר יש 134 עמודים נהדרים. אנטי גיבורים מקסימים ורעיון מקורי.

בכריכה האחורית כתוב כי זהו ספר על האנשים השקופים.
אני קוראת לו ספר על האנשים שיודעים ליהנות מחייהם, גם כשהם שקועים במדמנה.

אולי זהו סוג של אגדה. כי כמה גברים חכמים ומוכשרים בני שלושים ושש מפעילים מכונה כזאת, עבודה נטולת כל שאר רוח? כמה בחורות בנות עשרים ושמונה, אינטליגנטיות, שכותבות כל כך טוב, מנקות שירותים ציבוריים?

אבל זו אגדה, שיותר מאשר תגרום לנו להתבונן באנשים השקופים, תגרום לנו להתבונן לתוך תוכנו, לגרום לעצמנו להיות שקופים ולהפיק כמה מסקנות.

הספר הזה הוא התשובה המדוייקת לסיפור אנושי קטן, הכתוב בכישרון גדול. ז'אן-פול דידיֶלוׂרֶן רקח לנו את הסיפור הזה ללא שומנים מיותרים, באופן קצבי ומתקדם ללא מעצורים.
לוקיון מץ, גיבור הסיפור, שונא את שמו מאחר ולא פעם בחייו שינו זאת למוקיון לץ וצחקו ברוחב לב על חשבונו. עניין החלפת השמות הוא מוטיב חוזר בסיפור, אבל לא עניין גדול, סתם משהו משעשע.
מץ בן השלושים ושש, עובד במקום בו גורסים ספרים מיותרים ע"י מכונה, והגדיר זאת מי שהגדיר: "אנחנו בשביל תעשיית הספרים, מה שחור התחת הוא בשביל מערכת העיכול". כך פשוט.
למה לגרוס? משום שסדרות שלמות של ספרים מתפרסמים, כן או לא זוכים בפרסים, ובשנה הבאה הם כבר מי שהיו ואינם עוד, ויש לפנות מקום לספרים חדשים. הספרים מי שהיו נשלחים לאותו מפעל מחזור בפריז והמכונה הכבירה פשוט בולעת אותם ופולטת חומר גרוס, מצחין ולח לתעשיית המחזור של הנייר.
לפעמים ניצלים דפים אחדים מהמכונה, מץ מייבש אותם וכל בוקר, ברכבת הפרברים של 6:27, בה הוא נוסע לעבודתו, הוא יושב בספסל העץ ממש בכניסה, מוציא את הדפים, הנוסעים הקבועים יודעים שזה האות, מפריחים ששש לחלל, כולם משתתקים ומץ מתחיל בהקראה. לפעמים זה דף מתוף סיפור, לפעמים מתכון. טקס בוקר בו כולם יוצאים מרוצים, המקריא ומאזיניו. לא פעם יש גם מחיאות כפיים. יצא לי אישית להיות ברכבת פרברית כזו, אליה עלה אקורדיוניסט, שהחל מיד בזרם מנגינות צרפתיות מוכרות מסרטים צרפתיים והנוסטלגיה עטפה וערסלה את הגוף עד דמעות בעיניים. המטבעות נשלפו מיד.
אלא שזה לא כל הסיפור. הסיפור בעצם הוא ספרים וטקסטים, ובהם נעשה שימוש ביותר מאשר צורה אחת. תצטרכו לקרוא כדי להאמין.
לכאורה, באמת לא סיפור גדול. אלא שזה בדיוק מסוג הסיפורים החמים, הנוגעים ללב, המשעשעים והמעניקים גדולה לדיוק שבשפה, לשימוש שבשפה ולתקשורת בין אנשים זרים לכאורה, במקרה שלנו, הנוסעים הקבועים של רכבת הפרברים של 6:27.
יש בספר הצנום הזה הרבה יותר מזה.

רוב גיבורי הספרים שלנו הם יפים, או לפחות בעלי תכונות שאנחנו רגילים לייחס לאנשים בעלי משמעות. אנחנו קוראים אותם ובוראים אותם בדמיוננו יפים, כי אנחנו מכורים ליופי. אבל יש ספרים - והספר הזה בינהם - שהגיבורים שהם מתארים אינם יפים: הם פגומים אולי לא ממש מכוערים, אבל מוזרים, כאלה שבקרת האיכות של המפעל סימנה והוציאה אותם מקו הייצור: אלה לא יישלחו לחנויות, הם ייגרסו ויוסתרו, כי מפעל משגשג כמו שלנו אינו יכול להרשות לעצמו להוציא מתחת ידו את הפגומים. ולוקיון מץ הוא פגום. וככזה הוא עובד 15 שנה בעבודה מאוסה, כשהתוצר שהוא מייצר הוא הרס, והכלי הוא "הדבר" - מכונה עצומה ההופכת ספרים שאיש לא חפץ בהם לעיסה בעלת ריח רע, שתהפוך בזמנה לספרים נוספים...וחוזר חלילה.

יש בספר האנשה של המכונה, התייחסות אליה כאל גורם חורש רע, המתנכל לספרים ומשמיד אותם. היא מתוארת במונחים של "התופת" - מין גהינום זדוני, שרוצח בסתר חולדות ויעשה אותו דבר לאנשים, אם לא יקפידו להיזהר. לוקיון מץ עובד בקרבי המכונה, מפעיל אותה ומנקה אותה ומרגיש שאם יסב אליה את גבו היא תטרוף אותו, תעכל אותו ותפריש את המיותר.
בכלל, למערכת העיכול יש מקום כבוד בספר הזה: מתיאורים פלסטיים של המכונה המעכלת, ועד תיאורים של משתמשים בשירותים ציבוריים, בלי להשאיר מקום לדמיון.

יש לספר לא מעט יתרונות: הוא קצר, קריא, כתוב היטב ויש לו מסר חיובי שרק מעטים לא יסכימו איתו: אנשים פגומים הם אנשים כמו כולם, והם יכולים למצוא חברים ובני זוג בדיוק כמו אנשים שיצאו מפס הייצור עם החותמת "תקין". לוקיון מץ מתאהב בבחירת ליבו בלי לראות אותה או לשמוע את קולה - רק על פי המלים והמשפטים שכתבה ביומנה, אותו הוא מצא במקרה. בלתי אפשרי להתאהב על בסיס כה חסר, אתם אומרים? עובדה שאפשר, דידילורן אמר...

אהבתי את הספר אליו הגעתי בעקבות הביקורת של אפרתי (תודה רבה!) ונשאבתי לסיפור. לפעמים אגדה מנחמת ומצליחה לרפא את המציאות לא? לפחות לשעה ומשהו של קריאה.

בגב הספר מצאתי הגדרה הולמת לספר היפה הזה: "ספר רב קסם שגיבוריו הם 'האנשים השקופים' שאנו עוברים על פניהם יום יום, אך לא באמת רואים אותם".

אז אילו "אנשים שקופים" נוכל למצוא כאן? בראש ובראשונה, לוקיון מץ, גיבור הספר. לוקיון הוא אדם בודד וגלמוד. הוא מאוד אוהב ספרים, אך למרבה האירוניה עובד כמפעיל של מכונה אימתנית שגורסת ספרים. חבר הנפש שלו הוא דג זהב, דג מחמד. מן הספר: "כשהאוזן הקשבת שלך היא דג זהב, למה כבר אפשר לצפות חוץ מהאזנה פסיבית ודוממת? גם אם לפעמים היה נדמה לו שהבועות העולות מן הפה הן תחילתה של תשובה".

"איש שקוף" נוסף הוא ג'וזפה, אף הוא עובד במפעל הגריסה. ג'וזפה חווה תאונת עבודה איומה, כשמכונת הגריסה קטעה את גפיו התחתונות עד אמצע הירך. ויש לנו כמובן את "האישה השקופה" ג'ולי, עובדת ניקיון בשירותים ציבוריים של קניון. לוקיון מוצא דיסק און קי המכיל קבצים בהם היא שוטחת את הגיגי נפשה, ומתאהב בה ובהגיגיה.

הספר מציג בצורה מרגשת מאוד את הבעייתיות שמעוררת סוגיית גריסת הספרים, בעיקר בקרב אוהבי הספר. זכור לי היטב כי בימי בחרותי הנשכחים עצם המחשבה על גריסת ספר הייתה עבורי בגדר חילול הקודש. ואילו היום, בעבודתי בספרייה, אני מוצא את עצמי מוביל ספרים רבים אל מנוחת עולמם. נכון, אני עושה זאת מחוסר ברירה, פועל יוצא של חוסר מקום פיזי ושל ספרים בלויים וקרועים, אך עדיין אני עושה זאת בלי להניד עפעף. היחס האמביוולנטי לפעולת הגריסה בא לידי ביטוי בספר. ערכו של הספר רב הוא בעיני לוקיון, אך הדבר לא מונע ממנו להפעיל את המכונה הקטלנית. אהבתי מאוד את התיאור של מכונת הגריסה בספר. הסופר מכנה אותה "הדבר", בז לה, מאניש ומעניש אותה. "הדבר היה מפלץ הפכפך. לפעמים היה נופל קורבן לרעבתנותו שלו ונחנק מרוב זלילה. הוא היה נתקע באמצע הלעיסה ומחכה שיצילו אותו, כשלועו גדוש עד גדותיו. הדבר פלט מלועו הפעור שורה של גיהוקים חומציים". האירוניה שטמונה במכונה שייעודה הוא גריסת ספרים באה לידי ביטוי בצורה יפה במשפט הבא: "העיסה האפורה שנפלטה מישבנו של הדבר בצורת גללים מהבילים תשמש בבוא היום ליצירת ספרים חדשים, שכמה מהם ישובו וייפלו אל מלתעותיו של הדבר. המכונה היא יצור מופרך שזולל ברעבתנות מבחילה את הצואה של עצמו"...

אהבתי מאוד את הדרך שבה סיפורו של ג'וזפה, קטוע הגפיים המסכן, מובא כמשל רווי הומור שחור משחור על מציאת משמעות בחיים. המכונה המשיכה את פעולת גריסת הדפים כשהגפיים הקטועות עדיין בתוכה, ומן העיסה שנפלטה ממנה ואשר כללה את האיברים הקטועים יוצרו ספרים חדשים. ג'וזפה עמל קשות כדי להשיג את עותקי הספרים הללו. "החיפוש היה הדבר העיקרי שהניע אותו לחיות, שאיפשר לו לשאת את מבטי הרחמים שניתכו עליו כשהתגלגל ברחובות על כיסא הגלגלים שלו". שעשעה אותי מאוד ההתייחסות שמובאת כלפי גובה הפיצויים שקיבל ג'וזפה המסכן מן הביטוח הלאומי. גם כאן מצאתי הומור שחור שבולט מאוד בספר: "תמיד תהה לפי איזו שיטה חישבו המומחים את הערך של המוות, או במקרה של ג'וזפה – של איבר. האם הביאו בחשבון את אורך הרגל, את משקלה המשוער, את השימוש שעשה בה קורבן התאונה?"

ואיך אפשר שלא להתייחס לדמותה המקסימה של ג'ולי, המנקה בשירותים הציבוריים, שלוקיון מתאהב בה ובכתביה. האם איננו ממהרים לשפוט אדם ולהעריכו על פי עיסוקו ומקצועו? האם היינו מעניקים את אותו היחס ומתייחסים באותו הכבוד אל פרופסורית לרפואה אילו אותה אישה הייתה עובדת ניקיון? נקודה למחשבה... מן הספר: "כשאת מנקה בשירותים ציבוריים, את לא אמורה לתקתק שם על המחשב הנייד שלך ולכתוב יומן. את אמורה רק לקרצף מבוקר עד ערב, לשפשף, לשטוף, להבריק. אנשים יכולים לקבל את זה שאני פותרת תשבצים. הם אפילו יכולים להעלות על הדעת שבזמני הפנוי אקרא רומנים למשרתות. אבל שאני אתקתק באצבעות שלי, ההרוסות מאקונומיקה, על מקלדת של מחשב נייד ואתעד שם את המחשבות שלי? זה כבר חורג מבינתם. אם יש לקח שלמדתי זה שרק בקנקן מסתכלים, ולמי אכפת מה יש בתוכו".

ההתייחסות לשירותים הציבוריים אותם ג'ולי מנקה מובעת כאן עם המון חוש הומור חינני, בד בבד עם כמה אמיתות לחיים: "גם מלכים ופילוסופים מחרבנים, ואפילו גברות". וגם – "שירותים ציבוריים הם תא וידוי בלי כומר. יש את אלו שבאים לפטפט סתם בשביל ההנאה להחליף כמה מילים. כמו במסעדות פאר, שמתי ביציאה ספר אורחים, שבו האנשים מוזמנים להשאיר לי, מעבר למטבע, גם כמה מילים למזכרת". שעשעה אותי מאוד הנקמה המתוקה של ג'ולי באחד המבקרים הקבועים בשירותים, אדם שהיה משאיר אחריו זוהמה רבה. מה עשתה ג'ולי החביבה? פתחה את הגלגלת של נייר הטואלט, הוציאה את גליל הנייר שהיה שם, הדביקה במקומו פיסת נייר יחידה וסגרה את המכסה כך שהיא בצבצה דרך הסדק כאילו יש שם גליל שלם... מה שמוביל אותי למשפט חכם נוסף מן הספר: "בשירותים בעל הנייר הוא בעל הכוח"...

מה מעט פחות אהבתי בספר? ההתאהבות הצפויה בין לוקיון וג'ולי קיבלה בסוף הספר נופך מעט קיטשי, אם כי חיפתה על כך הדרך המקורית שבה הוא הצליח לאתר אותה בהיעדר פרטים מזהים כלשהם.

לסיכומו של דבר, ממליץ על הספר בחום.

כל מילה, כל משפט, כל פסקה, כל עמוד, כל פרק, הכל! את הכל אהבתי בספר הזה.
גם את הכריכה שלו, גם את הפורמט הקטן, ואת הפרקים הקצרים.
ממש תענוג.

הסיפור הזכיר לי את הסדרה האמריקאית "סיינפלד", כמו בה, גם בספר, הסופר לוקח אנשים שאין בהם יופי מיוחד, לא סיפור יוצא דופן ולא אות גבורה.
"הגיבורים" הם לא יחידים במינם, והם לא עשו שום מעשה נשגב, פרט לחיים רגילים, תקראו לכך- משעממים, "אפורים", אך חייהם משולים לשלנו.
סיפורים שלבטח גם אני מספרת, או כל אחד מאיתנו.

גיבורי הספר הם-
לוקיון מץ, גבר בן 36, שחי עם דג הזהב שלו, מסתובב עם השם שלו, שגרם לו להרבה עוול, כל חייו, הוא עובד במפעל להשמדת ספרים.
חברו- ג'וזפה, שרגליו נקטעו באותו מפעל עצמו, והוא מחפש בצורה סיזיפית אחר דבר מה אבסורדי (לא אגלה), לאורך כל הספר.
הקשישות בבית האבות- משעשעות עד כדי כך, שגרמו לי לצחקק בקול רם.
איבון- השומר בבודקה של המפעל. איזה טיפוס. מדקלם כל היום קטעים בחרוזים, ומותיר אנשים פעורי פה משום, ששוב, יש פער בין הנראה לתדמית שאנחנו מדביקים לאדם, לפועלו, למראהו..(פער בין הנסתר לגלוי).
ו- ג'ולי! אח ג'ולי! מנקה את חדרי השירותים בקניון. אליה אנחנו מתוודעים בדרך מיוחדת.
והסוף של הסיפור, סוף חביב וטוב.

כל הסיפור שזור בהומור, בין אם זה הומור שחור, ובין אם זה הומור של ממש, ועצב....
אחרי מה בעצם הדג שוחה? הוא מסתובב סביב עצמו. ואנחנו? מה אנחנו מחפשים כל חיינו?
אהבה? קריירה? בריאות? אושר?

ספר מקסים.

למרות היותי חובב מושבע של האתר, מעולם לא הטרחתי את עצמי לכדי כתיבת פוסט על ספר. ייתכן שהדבר נבע מתחושתי שלמרות אהבתי לקריאה, מידי שנה אני מגביל את עצמי לכמות קטנה של כותרים, וגם עם השנים הם נוטים להיות יותר מתחום מדעי החברה והמדעים המדויקים. כך שאם אני כבר קורא פה ושם משהוא פרוזאי הרי שאני נוטה בדרך כלל למרחבים המוכרים והבטוחים כמו המינגוויי, מורקמי או ספרות בלשית נורדית. בקיצור אני לא רואה את עצמי כמבקר ספרותי קלאסי.
גם כאשר אני יוצא לגלוש באתר, אני בדרך כלל קורא ביקורות על ספרים מוכרים שבהם אני מנסה לחפש זוויות אחרות על יצירות שאני מכיר. לכן קצת הופתעתי מרצוני הלא מובן לכתוב על "הקורא ברכבת של 6:27". אני חושב שהכל התחיל בתובנה - איך אני בוחר ספר – אני לא יודע לגביכם אבל אני לא נוטה לרשימות BEST SELLERS או המלצות, אלא אני בד"כ מוצא את עצמי באחת משתי הרשתות ספרים הגדולות (לצערי אני לא גר ליד פנטסיית חנות הספרים העצמאית הקטנה והמגניבה) וכאשר הילדים שלי מחפשים את ההפתעות שלהם בחנות, אני מוצא את עצמי מסתובב ומחפש כותרים מעניינים. לפעמים אני מנסה להיזכר במשהוא נחמד ששמעתי עליו או שאני מנסה לדוג סופר טוב או משהוא שנראה לי מעניין. אך למען האמת למרות שזה נשמע קצת רדוד – אני לא יכול להתעלם מספר שהכותרת שלו היא "הקורא ברכבת של 6:27" וששם מחברו הוא "ז'אן פול דידילורן" אומנם צרפתית היא לא שפת אימי אבל הניחוח הפריזאי עשה את שלו – מבט בכריכה ואני כבר בדרך לקופה.
החטא השני היה שרציתי לראות מה כתבו על הספר ומי הסופר - האם זה יהיה הוגן כלפי ז'אן פול ? האם זה הוגן שהוא בחר שם כזה לאחד מספרי הביכורים שלו ? כך יצא שראיתי רק שתי ביקורות (בטח הן כעת מעלי או מתחתי או מצדדי) ומעט חומר על הסופר ולכן לא הייתה לי ברירה ויצאתי למסע הכתיבה הנוכחי.
לענייננו, ז'אן פול שייך כנראה לדור הסופרים שהוא Late bloomers (אני לא מכיר ביטוי טוב בעברית) והספר נמנה על ספרי הביכורים שלו. הדבר מאוד ניכר בכתיבה – עצמאית, מחפשת ומגששת לכיוון ויחד עם זאת קצת שונה מקולות אחרים שאנחנו מכירים, אבל לדעתי לא מספיק מקורית.
הספר שייך לעולם גיבורי "על הספקטרום" – שם שלי – כלומר הגיבור הוא לא אנחנו (או כפי שהגיבור ציין בעצמו שהוא מתחת לעקומה) שמבחינה ספרותית, אני נוטה להאמין, הוא מדגיש יותר איך "האנחנו" נראים קצת פגומים והזויים לאורך מסעו של הגיבור. בשנים האחרונות קראנו לא מעט ספרים כאלה (מעשה בכלב בשעת לילה מאוחרת והיו עוד כמה...) ואני חושב שהמשותף לכולם שהם זורמים בקלות בגלל הנטייה למבנה ספרותי בלשי שמאוד מסתדר עם הדמות הראשית. אז אם אסכם עד עכשיו:
1. שם מגניב
2. סופר / ספר ביכורים
3. זאנר בלשי
אז מה היה חסר לי בסופו של דבר ? הקצוות קצת פרומים, דילוג על נושאים והחשוב מכל – איזה שינוי משמעותי עבר הגיבור שגרם לי לחשוב על הספר אחרי שסיימתי אותו ? בסוף כנראה נשארתי רק עם השם של הספר – ואולי עם דבר נוסף – תמיד טענתי שכדי ליהנות מהמסות של מאיר שליו, מספיק לקרוא דף אחד – מבלי לעשות ספוילרים נראה שהסופר נגע קצת בדילמה הזאת. אבל אם אני מסכם - פרק או שניים לפני השינה – נחמד אך לא יותר. כנראה שכותרת טובה לא תמיד מספיקה.

יופי של ספר! פשוט תענוג! סיפור על "האנשים השקופים" שבחיינו כגון: השומר במפעל, המנקה של השרותים, הפועל, נכה קטוע רגליים ועוד.
סיפור על חברות, נתינה, תקווה וחיפוש אחר אהבה שנמצאת במקומות הכי לא צפויים אבל אסור להתייאש מלחפש אחריה.
הגיבור הראשי הוא לוקיון מץ שאנשים צוחקים עליו וקוראים לו "מוקיון ולץ". הוא בן 36, בחור בודד שמנסה להסתתר מהעולם ומנהל חיי שיגרה משעממים. הוא עובד במפעל לגריסת ספרים, תחת בוס קשוח וגר עם דג זהב.
לוקיון אוסף דפים ממכונת הגריסה וכל בוקר קורא ברכבת דף מתוך ספר לקהל הנוסעים שכבר מחכה לו בשקיקה.
הוא התיידד עם אדם שעבד במפעל ורגליו נקטעו בגלל תקלה שהיתה במכונה. הוא עוזר לו למצוא את כל העותקים של הספר שגרסה המכונה ביום שרגליו נקטעו מכיוון יש בהם חלק מהבשר שלו. הזוי אבל זה הדבר שנותן טעם לחייו של הנכה.
הוא מגיע גם לבית אבות ומקריא להם פרקים מהספרים. הוא מתיידד עם השומר של המפעל שאוהב לחרוז חרוזים.
יום אחד הוא מוצא ברכבת דיסק און קי ובו מופיעים כתבי יד של בחורה בת 28 ושמה ג'ולי. היא מספרת על חייה כמנקה בשירותים של קניון ועל ספיד-דייטינג שעשתה והקטעים מלאי הומור.
לוקיון מתאהב בה ובעזרת חברו הנכה הם מנסים למצוא אותה.
האם לוקיון ימצא את אהובתו?
כדאי לכם לקרוא את הספר המתוק הזה, ממליצה בחום!

קלישאת ה'אנשים השקופים' הפכה לשחוקה עוד הרבה לפני תעמולת הבחירות הנלוזה של אריה דרעי. אין כזה דבר אנשים שקופים. נקודה. הם אולי מבקשים להיות שקופים, או אולי אחרים רוצים בשקיפותם, אבל עצם היותם מנקים, מאבטחים, קופאים בסופר וכו' אינה מעניקה להם שקיפות. (ורגע לפני שאתם הופכים אותי לשקוף נסו להיזכר ברופא, עורך דין, שופט או רואה חשבון שטיפל בכם לאחרונה).

הקורא ברכבת וכו' מספר על בני אדם ששקיפותם אינה נובעת מעצם משרתם, אלא כי מאווייהם נתונים לאוויר ומה שמעליו: קטוע רגליים המחפש אחר אבריו הכרותים בדפי ספר, שומר שתודעתו נתונה לסונטות שהוא מחבר תוך כדי דיבור, ופרוטגוניסט שרק מבקש לאהוב ושונא את מקום עבודתו אז הוא מקריא מדפי ספר שהוא מציל ממכונה אימתנית להשמדת ספרים לאוזני כל ברכבת. השקיפות היחידה בחייו היא אולי אותו אקווריום עגול וגם אותו הוא מקפיד למלא בכל פעם שהדג מת. כולם בסופו של דבר יקטפו את מבוקשם התלויה באוויר והכל יבוא על מקומו. שקופים עאלק...

התחלתי לקרוא את הספר הקטן הזה בלי ציפיות. אך הספר הקסים אותי ולא יכולתי להניח אותו.
הספר מדבר על אנשים "קטנים" שלכאורה אין להם מה להציע לספרות, אך הטיפוסים הם מקסימים מלאי חן שמחת חיים ועצבות מעורבים. אין פה פריס נוצצת, אלא פריס אפורה עם אנשים ממש לא אפורים.
ממליץ בחום.