“**** נניח שהייתי יכול לקרוא מחשבות. האם זו היתה ברכה, או שמא קללה? מהשרוול הייתי עונה - ברכה. כי במקרה כזה, אין יותר בולשיט. האמת, כידוע, היא המלכה. עכשיו אתה יודע מה באמת חושבים עליך החבר'ה בעבודה, ואם אתה באמת נחת או אכזבה להורים שלך, ואם אשתך אוהבת אותך מהלב או שהיא רק מחכה להזדמנות לברוח עם המדריך יוגה שהיא פגשה לפני שבוע בפגישה אפלטונית לחלוטין. אתה לא צריך את חיים הכט שיגיד לך אם”

“דלית אורבך יודעת לכתוב בעברית עשירה, מהירה ואינטליגנטית. האם זה מספיק? אם כבר שאלתי, כנראה שהתשובה היא לא. גם זה ספר מעין גימיק, מעין תעלומה, וזה נגמר, כשזה רע, מהר וסתמי. שני קווים מקבילי בסיפור: אברי האדריכל השנוא, המתנשא, המוכשר, העשיר והבוגדני. לעומתו, מיגואל, הספר שעלה מאשפתות, המוכשר, החומד אשת מאפיונר. מה הקשר בין שניהם? אברי מישראל ומיגואל מבוגוטה בירת קולומביה שבאמריקה הדרומית. כשאנו פ”

“**** בדומה ל"בדידותו של קורא המחשבות" - אחד מספריה הקודמים של דלית אורבך, גם נקודת המוצא של "וזה הסוף" היא ניסוי מחשבתי מעניין של "מה היה קורה אילו", וכמו קודמו הספר לא משכנע, תפל ומתפזר בין תובנות צפויות וחסרות עוקץ. קמיליה בת השמונים נמצאת בסוף חייה, מרותקת למיטתה במוסד לדיור מוגן. בסופו של דבר, כצפוי, היא מתה, המוניטור שלצד מיטתה מנגן את סימפוניית המוות בעלת התו האחד, אך הפלא ופלא, לא”

“הספר "חתיכת סיפור" הוא אכן חתיכת סיפור. לא רק "חתיכת סיפור" הוא גם מורכב מחתיכות, נתכים, קטעים ומפיסות המציאות שנצמדים לפאזל של החיים! פלחי החיים הללו מזכירים קילוף של תפוז... פלח ועוד פלח – מרקם של טעמים חמצמצים ומתוקים כמו החיים! אני מודה שחמישים העמודים הראשונים בשבילי היו "חפירה". נכון, אני מודה ש"סבלנות" היא לא בדיוק התכונה שאני מתהדרת בה השכם וערב. מי שיצליח לצלוח את חמישים "עמ”