ביקורת ספרותית על כעלה נידף מאת מילטון שטיינברג
ספר מעולה

---

ספר מונומנטלי. מילטון שטיינברג עושה לאלישע בן אבויה את מה שרבי מאיר עשה לו בפועל - יורד אל שאול תחתית כדי להעלות אותו אל גן עדן, והוא מרוויח בכך רווח כפול: לא די שהוא מחייה (תרתי משמע) את אלישע, הוא מצליח להחיות גם את כל שאר החכמים, את ההווי היהודי וההלניסטי של ימי פוסט חורבן הבית ומרד בר כוכבא ואת השעות האפלות שעברו על עמנו, בעושר תיאורי ועלילתי. המחבר מצליח לעשות את מה שסיפורי צדיקים לעולם לא עשו - בכתיבה פרוזאית (ובתרגום מודרני) הוא מעניק חיים לדמויות היסטוריות באופן שמאניש ומאדיר בחדא מחתא, וזוהי גדולה ספרותית של ממש. כפי שדמותו של הארי פוטר חיה בעינינו אף שהיא בדיונית לחלוטין - כך דמותו של רבי עקיבא קמה לתחייה לאחר קריאת הספר, אף שהיא דמות היסטורית. זוהי מעלתו העיקרית של הספר.
המחבר נוטה יד חופשית בפיסול העלילה, ומפרש באופן חדשני אגדות חז"ל (הכניסה של הארבעה לפרדס הופכת לדיון פילוסופי ארוך שהארבעה שקועים בו), אבל נאמר על כך כפי שרבי מאיר אמר על רבו - תוכו אכל וקליפתו זרק. ייתכן שיש תועלת בפרשנות שכזאת, ולא מופקע להאמין שכך התרחשו הדברים באמת.
ואשר לדיונים הפילוסופיים שהספר משובץ בהם, החשיבות שבהם היא לטעמי במסקנה שאליה מגיע אלישע בן אבויה עצמו: כל הפילוסופיה הבל ורעות רוח, באשר הכל בנוי על האמונה. ולכן - האמונה עיקר, וההיגיון - טפל. מסר חינוכי רב ערך - אל תיטוש תורת אימך, כי אין באמת סיבה.
וכעת לשאלה, למה לא שמעתי על הספר הזה עד כה? הוא כל כך underrated!

» ביקורות נוספות של אבק ספרים
» ביקורות נוספות על כעלה נידף