כמו כל ביוגרפיה, סיכום חייו של יצחק רבין מילדותו ועד הירצחו.
מה שצועק בביוגרפיה כזאת שיוצאת הרבה אחרי מותו, זה בעצם הטירוף שלא נקלט גם במבט של 26 שנה אחורה על זה שבנאדם שהקדיש את חייו בשביל עמו, בין אם זה בצבא, בדיפלומטיה ואז בפוליטיקה, נרצח בעקבות סטייה חולנית של אנשים לחשוב שיש להם את המנדט לתת הוראה שנקראת "דין רודף".
מספיק עם הטאבו המגוחך של הדת, דין רודף זאת הסתה לרצח וככה צריך להתייחס אלייה במאה ה-21.
אם חשבנו אחרי הרצח שאנחנו הולכים לקראת רגיעה ואולי אחדות בעם, לאורך השנים אנחנו רואים בדיוק את ההפך, איך הקיצוניות התגברה והקוטביות רק מעצימה.
רבין סלד מערפאת ולא האמין לו למילה אך בתור איש צבא לשעבר, נמאס לו לראות שפיכות דמים והוא האמין באמת ובתמים בשלום שיבוא עלינו לטובה, כנראה שארץ ישראל השלמה חשובה יותר מהשלום ובטח יותר מהחיים של כולנו.
הגיע הזמן לשפיות.


















