"ספרים רבים ונחשבים ייתפסו כעיתונאות, לא כפרוזה, אחרי קריאת ימים קרועים", כתב על קובץ הסיפורים הרגיש הזה הסופר דרור בורשטיין לפני יותר מעשור. הביקורת שהגדירה את הספר כ"גאוני", והסופרלטיבים שהעתירו א"ב יהושע ועמוס קניוק על סופר שנחשב בימינו אלמוני לחלוטין, יכולים רק להצביע עד כמה התרחקה הספרות העברית של היום מדרכם של יוצרים כס. יזהר ופוקנר.
ברמה הוא יליד פתח תקווה, והיא נוכחת כמעט בכל רגע בסיפוריו, על פרדסיה, על הבתים הישנים מימי ראשיתה, על המיתוסים של דור המייסדים וקשריו עם הטמפלרים וערביי הסביבה. באחד הסיפורים, זה הקרוב ביותר בעלילתו לפוקנר, ממש מתחפשת המושבה הותיקה לעיירה נשכחת בדרום ארה"ב, עם בית האחוזה המתפורר, עם האלמנה המתאבלת על מות אהוב הנעורים, ועם דמות הנער התמים המגיע לשם במקרה ונחשף לסיפור, שאינו בדיוק מה שנדמה בהתחלה.
ברמה כותב באופן מרהיב ממש על הילדות. כסופר מובהק של זרם התודעה, הוא קשוב מאוד לחוויות הפנימיות והחושיות של הילד שהיה. גן הילדים, כיתת בית הספר, חבורת הבנים על הרפתקאותיה, וגם רשעותה ואלימותה לעיתים- כל אלה שזורים בעולם המחשבות של המספר. תהיתי אם התשוקה הזו להיאחז בזכרונות הילדות קשורה לידיעה על מותו המתקרב: ברמה חלה בניוון שרירים בילדותו, ונפטר מהמחלה בגיל 28, באמצע שנות השמונים. ("שעה אחת כמו מיניאטורה כמו אוטוביוגרפיה. מילים נגמרות. והכול עוד המשך ונמצא וקיים שם בפנים, נע באיטיות בתוך רכות דביקה ומשתחררת, בקטעים בלתי מקושרים המחפשים משמעויות ומילים").
יליד 1956, הוא גדל לתוך עידן מלחמות ישראל, למן "מבצע קדש" ועד "מבצע ליטאני". הדיהן מתגלים שוב ושוב בסיפוריו- אם בנוכחות סמויה של שכול המרחפת באוויר, אם ברסיסי תמונות של בית החולים המוצף בגופים פצועים, מפוחמים, של חיילים, המודהרים במסדרונות כשהם מחוברים לאינפוזיה. ("כולנו דרוכים תמיד לקראת האיום העולה עלינו, הבא מתחתינו המצוי בתוכנו, צפון ברוח המזעזעת את צמרות העצים המדוכאים מיובש, מתהפכת בין המרפסות ובעשב הפראי המשתלח ומשריש את עצמו באדמות זנוחות ומתחת לגדרות ובקירות עצמם, נאמר בתמורות האור הזעירות המסמנות את מעבר הזמן"). מהסיפורים עולה, כנראה לא מעט בהשפעת מלחמת יום כיפור, חוסר אמון בסיסי בממסד ובתעמולה הלאומית שלו. את ילדי בית הספר היסודי מחנכים להיות "טרומפלדורים קטנים", לחייל הקרבי שמסרב להצטרף לקורס קצינים קורא המפקד עריק ושטינקר ומסלקו מהפלוגה, ובני משפחה מהמושבה שמהגרים לחו"ל מכונים בוגדים. מעניין שעל ביתם שהוצע למכירה הם בוחרים להציב שומר ערבי, שכמובן נתפס בעיני חבורת הילדים תאבי ההרפתקאות כ"מרגל" ומבריח "מסתננים".
זמני החסד של ברמה טמונים, עם התבגרותו, ברגעי האינטימיות עם נערה חסרת שם, ולעיתים פשוט בהיטמעות ביופיו הפשוט של הטבע הממשיך בדרכו כשהוא מתעלם מקשיי הקיום של בני האדם. במהלך הקריאה שאלתי את עצמי האם יש קשר בין הרישום המדוקדק של התודעה האנושית ושל פרטי החיים הקטנים לבין הדחייה האינסטינקטיבית (שדווקא לא מרגישה פוליטית) של אותה ספארטה קשוחה שהיתה אז ישראל. מי יודע? אולי מי שקשוב עד כדי כך לחיים עצמם, דווקא הוא זה שיתאבל כל כך על אובדנם עד שלא ימצא שום נחמה בנרטיב של "חללי האומה". ספר פיוטי ויפהפה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
