“היה לי די קשה לקרוא את הספר הזה. על פניו יש בו כל מה שנחוץ כדי שאהיה מרוצה: לונדון של 1889, שנה אחרי עלילות ג'ק המרטש, הסקוטלנד יארד בתחילת דרכו מנסה להפוך לגורם משמעותי בבלימת הפשיעה העצומה בעיר הגדולה. התחלה של תהליכים מדעיים לזיהוי פלילי (אגב מארק טווין כתב סיפור על גילוי טביעת האצבע ושימוש בה, ושיכנע אותי הרבה יותר מגרסיאן) ורתימת המדע לצורך שמירה על שלום הציבור. בלשים מסורים, בלשים מחפפים, בלשים נעדרים, בלשים נרצחים...מכל טוב. לאורך כל הקריאה היתה לי הרגשה שגרסיאן לא החליט מה הוא רוצה שהספר שלו יהיה: אולי ספר בלשי? אולי לשחזר אווירה ויקטוריאנית שזה די אופנתי עכשיו? אולי הוא מנסה גישה אירונית? אני חושבת שהכל נמצא בספר הזה, ועוד. העלילות הבלשיות אינן מעניינות במיוחד, בעיקר כי הן לא אמינות עד כדי מופרכות: אני מניחה שגם במאה ה 19 לפושעים היה מספיק שכל כדי לא להיתפס: לשלוח תיבה מלאה בגופת בלש שרצחת למקום הימצאם של שאר הבלשים בלי סיבה טובה לעשות זאת, נראה לי כפושע די לא אינטליגנטי, שייתפס עד רדת הערב, למרות שהבלשים עשו שימוש בכל דפי הספר כדי לגלות מיהו...דבר דומה קורה לכל הדמויות - מעשיהן תמוהים ולא הגיוניים, מה שגרם לי לא להתחבר אליהן או לסיפור. הספר אינו כתוב רע אבל בתור ספר מתח הוא די עלוב, לטעמי. בתור שחזור התקופה הויקטוריאנית - למי שקרא את "עלה הארגמן" המופתי - הוא זניח. עיצוב הדמויות לוקה כאמור, בחסר, הסיפור די מקרטע. רמז מסויים על מניעי הסופר קיבלתי מההקדשה הזו: "לכריסטי - שתחפש בהקדשה הזאת חורים עלילתיים" בהקדשה לא מצאתי חורים עלילתיים, בספר, לעומת זאת, מצאתי די הרבה. אולי הספר נכתב כאתגר לכריסטי. היה מעניין לקרוא מה היא חושבת עליו...”

“"הסקוטלנד יארד" הוא ספר הביכורים של אלכס גרסיאן, ספר שהוא בדיוק "כוס התה שלי", אם להשתמש בביטוי מתאים. הספר הזה הוא מסע בזמן אל הרחובות הוויקטוריאניים של לונדון של שנת 1889, שנה לאחר שהתגלה הקרבן האחרון של ג'ק המרטש. הסופר מכניס אותך בהצלחה לאווירה של אותה תקופה; רחובות לונדון האפלוליים שמוארים באמצעות מנורות גז וכרכרות שמשמשות כאמצעי התחבורה, בתי האבן הקרים וכמובן, ה"סקוטלנד יארד" וחדר המתים שלו, כשהמז"פ רק הוכנס לשימוש. הסיפור נפתח בגילוי של גופת בלש מה"סקוטלנד יארד", כריסטיאן ליטל. הוא מתגלה בתוך מזוודה בתחנת הרכבת כשהשפתיים והעיניים שלו תפורות. תושבי לונדון עוד לא התחילו להתאושש מגל הרציחות של ג'ק המרטש, ולפתע גל חדש של רציחות מאיים על העיר. בעקבות גל הרציחות של ג'ק המרטש הוקמה ב"יארד" יחידת רצח שמונה 12 בלשים בלבד, והיא צריכה להתמודד לבדה עם עומס הרציחות בלונדון. אמון הציבור במשטרת לונדון הוא כה נמוך, והדבר האחרון שיחידת הרצח זקוקה לו הוא רוצח סדרתי חדש, ובפרט לא כזה שבלשי המשטרה הם על הכוונת שלו. הבלש האחראי על פענוח הרציחות הוא וולטר דיי, בלש חדש יחסית שמנסה להוכיח את עצמו כראוי לתפקיד, ומהווה שינוי מרענן; לא מתוסבך, לא אלכוהוליסט וללא שלדים בארון. במקביל, מתרחשת סדרת רציחות של גברים מזוקנים. מישהו משסף את גרונם ומגלח אותם. בעוד שלקרבנות בשני המקרים אין דבר מן המשותף, רוב הבלשים ב"יארד" מתקשים להאמין שמסתובבים שני רוצחים בחוץ. נראה שלונדון וה"סקוטלנד יארד" ייאלצו להשלים עם סוג חדש של פשיעות ועם שיטות חקירה חדשות. ההתקדמות בקרימינולוגיה כשיטה מדעית של איסוף ראיות ופתרון פשעים מוצגת בספר באמצעות דמותו של ד"ר ברנרד קינגסלי, חוקר מקרי מוות. הוא מוביל את החקירה ביחד עם וולטר דיי. שני החוקרים המסורים, ביחד עם צוות נפלא של דמויות משנה, חייבים לפלס את דרכם בערפל הרמזים והסחות הדעת כדי למצוא רוצח שהרציחות, כך נדמה, הופכות לטבע שני שלו. הכתיבה של גרסיאן משובחת, הן מבחינת אפיון הדמויות והעלילה, והן מבחינת האווירה והדיאלוגים בין הדמויות. הסיפור עשיר בפרטים היסטוריים ובאזכורים שמשתלבים ללא כל מאמץ בסיפור. הספר אינו ספר מתח במלוא מובן המילה משום שהקורא יודע מי מבצע את הרציחות ומדוע עוד לפני שהחוקרים עולים על כך. גרסיאן החזיר סוג של פשטות שחסרה מאוד בספרי המתח של היום. חוקרים לא מתוחכמים ורוצחים לא מתוחכמים, שלא לומר חובבנים. האווירה הוויקטוריאנית בספר היא כמעט דמות משל עצמה. התיאור של לונדון, צפיפות היתר והעוני המחפיר, וההתעלמות מילדים קטנים שנעלמים הם כמעט בלתי נתפסים עבור הקורא המודרני. שמחתי לגלות שהספר הזה הוא סנונית ראשונה מסדרה שתספק לקוראים את מה שהם רוצים לאחר קריאת ספר טוב במיוחד – עוד! ספר מתח תקופתי משובח שהקריאה בו הסבה לי הנאה רבה.”

“אחרי יום שלם שבו לא עזבתי את הספר (אפילו ביקשתי מאדם זר בתחנת האוטובוס להסב את תשומת ליבי כשיגיע האוטובוס שלי- ברגע שהתחלתי לקרוא שקעתי בו מיד) אפשר סופסוף לכתוב ביקורת! על העלילה בקצרה- דיי הוא בלש חדש במחלק הרצח, הוא הגיע רק אתמול וכבר ממונה על החקירה החשובה ביותר; רצח של שוטר. דיי לא כל כך מאמין בעצמו וחבריו לעבודה לא עושים לו חיים כלכך קלים, קצת מקנאים- כי איך ייתכן שהבלש החדש ביותר מקבל את התיק החשוב ביותר? אבל דיי נכנס לחקירה בשיא המרץ, ואפילו בתור קוראת יכולתי להזדהות עם החששות ותחושת הדחיפות והבהילות. המותחן מתרחש בלונדון בשנת 1889, רגע אחרי פרשת ג׳ק המרטש. האזרחים לא סומכים יותר על המשטרה, המורל במשטרה לא מרקיע שחקים והרעיון של רוצח סדרתי שלא מזעזע את כולם. התיאורים ההיסטוריים אמינים ביותר (אולי מלבד השפה שאינה ארכאית, אבל מצד שני זה מקל על הקריאה השוטפת והקולחת) ושיטות הזיהוי הפלילי והנתיחה שלאחר המוות בחיתוליהן- מה שהופך את הספר למקורי ומרתק. בונוסים- הדמויות אמינות ושונות אחת מהשניה באופי ובדרך המחשבה וכמעט ואין מידע מיותר שלא מניע את עלילת הספר או תורם רבות לתחושת התקופה. בקיצור- קריא ומהנה מאוד!”

“בשבילי, ספר מתח טוב, זה כמו רשימת קניות שכל המוצרים בה נמצאו בחנות ונקנו. הבה נראה אם גם בספר 'סקוטלנד יארד'- מוטיב זה קיים: 1. יש גופות? ועוד איך שכן. יותר מדי לטעמי. אני כבר יכול לדמיין את הכרוז צועק בקול גדול: "שימו לב קונים נכבדים! שימו לב! בסמוך למדור הפירות והירקות, נמצא מדור הגופות. אני קורא לכם לבוא לשם ולקנות כמה גופות שיתחשק לכם. ואל תדאגו, קונים יקרים, יש מבצע מכירת חיסול- 2+1. קונים 2 גופות שבמבצע ומקבלים אחת במתנה! אני חוזר ואומר: בסמוך למדור הפירות והירקות, נמצא מדור הגופות. אני קורא לכם לבוא לשם ולקנות כמה גופות שיתחשק לכם. ואל תדאגו, קונים יקרים, יש מבצע מכירת חיסול- 2+1. קונים 2 גופות שבמבצע ומקבלים אחת במתנה! מהרו עכשיו. לפני שהגופות יאזלו" וזה לא הכל. לאחר מכן הוא מתחיל לפרט: "גופתו של שוטר בדימוס, כבן 39, כנראה חי חיי רווקות ונטולי מין (את זה אפשר לראות לפי צורת איבר מינו) אשר נרצח על ידי רוצח סדרתי בעזרת סכין קצבים- רק ב- 1.99"(את התשע בסוף הוא מבליט כמו שכל הכרוזים האלו מבליטים) אני חושב שאין עוד צורך פרט עוד. כנראה שכבר הבנתם לבד וזה הספיק לכם לגמרי. 2. ויש תעלומות רצח? אכן כן. לא סתם כתבתי 'תעלומות' ולא 'תעלומה'. יש כמה. ושוב, יותר מדי לטעמי. מכירת חיסול!!! 3. יש שוטרים ובלשים? בטח. קוראים להם: 'הסקוטלנד יארד' אלא מה? יאללה, מכירת חיסול. (דרך אגב, אחד כבר חוסל על ההתחלה...) 4. יש תקציר מעלף? מובן שכן. התקצירים *תמיד מעלפים* 5. יש כריכה יפה? ברור! כריכה שפשוט צועקת: 'הי בחור, אתה זה ששם, קנה אותי!!! אני מבקשת!' 6. יש לפחות תשבוחת אחת? כן, כן. ועוד איזו תשבוחת... אז יחד עם הכריכה היפה והמסתורית שפשוט דורשת שאקנה את הספר, התקציר המלהיב שגם דורש שאקנה אותו, תשבוחות משבחות, ואולי גם בגלל הקול המעצבן שבראשי- לקחתי את הספר. מה לעשות? לא היתה לי ברירה. ואחרון חביב, מספר 7: יש סוף מפתיע? וואו. באמת שאינני יודע. בקושי הספקתי לצלוח את עמוד 100. ולמה נראה לכם שבכלל אצליח לשרוד עד עמוד 430 רק כדי לענות על הסעיף אם יש לו סוף מפתיע?? אז הסוף המפתיע הוא המרכיב שחסר ברשימה. או ליתר דיוק: זה שלא הצלחתי להגיע אליו. וכשלא מצליחים להגיע לסוף... ובכן, כל הרשימה מיד הולכת לעזאזל. הביקורת הזו היא מיועדת בעצם לכל ספרי המתח הבינוניים ומטה שקראתי. פשוט רק עכשיו, אחרי הקריאה ב'הסקוטלנד יארד', הביקורת הזו נולדה במוחי. ואת האמת, אני די מסתייג מספרי מתח. איני אוהב את צורת הכתיבה שלהם. איני אוהב את תוכנם. לא מתחבר לז'אנר הזה. מלבד אולי כמה ספרים בודדים (בין הבולטים שבהם: 'צופן דה וינצ'י' ו- 'חשוב על מספר') כל ספרי המתח שקראתי הם- וסליחה על הביטוי- בזבוז שלם של זמן. לסיכום, ברצוני להצהיר הצהרה: אני אדם שאוהב ונוהג למחזר באופן קבוע. אני ממחזר הכל: בקבוקים, ניירות, שקיות, סוללות, זכוכיות ועוד. הכל למען הסביבה. הייתי אומר לכם בשמחה שצריך ללכת עכשיו ומיד למיחזורית הקרובה לביתכם ולמחזר את 'הסקוטלנד יארד' ועוד אלפי ספרי מתח בינוניים שכמוהו. אבל נראה שאלכס גרסיאן עשה את העבודה השחורה ומחזר אותו במקומי. ולמען האמת, זו לא כל כך בעיה לעשות את זה. כל שעליו לעשות הוא להצטייד בהמצאה חדישה ומבריקה למדי של שונרא החתול ( קוראים לזה 'המחוללרלן'. וככה מבטאים את זה: ה-מ-חו-ל-לר-לן. כל הזכויות שמורות לשונרא), להקליד למחוללרלן את מילות המפתח, ללחוץ על מקש "התחל חירטוט" (או "התחל מיחזור"), לקחת את רשימת הקניות של אשתו, ללכת לקניות וכשהוא יחזור (אם הוא יחזור), הוא צריך ללחוץ על מקש: "סיים חירטוט (ומיחזור) ותן לי את רב המכר הבא" ובתוך שניות נפלט ספר ערוך כרוך דרוך ובמקרה של עומס יתר על המחוללרלן אז קצת חרוך, ולחכות שצ'רלס דיקנס וארתור קונן דויל יואילו בטובם לעלות מתוך קבריהם ולמחוא כפיים...”

“היה לי די קשה לקרוא את הספר הזה. על פניו יש בו כל מה שנחוץ כדי שאהיה מרוצה: לונדון של 1889, שנה אחרי עלילות ג'ק המרטש, הסקוטלנד יארד בתחילת דרכו מנסה להפוך לגורם משמעותי בבלימת הפשיעה העצומה בעיר הגדולה. התחלה של תהליכים מדעיים לזיהוי פלילי (אגב מארק טווין כתב סיפור על גילוי טביעת האצבע ושימוש בה, ושיכנע אותי הרבה יותר מגרסיאן) ורתימת המדע לצורך שמירה על שלום הציבור. בלשים מסורים, בלשים מחפפים, בלשים נעדרים, בלשים נרצחים...מכל טוב. לאורך כל הקריאה היתה לי הרגשה שגרסיאן לא החליט מה הוא רוצה שהספר שלו יהיה: אולי ספר בלשי? אולי לשחזר אווירה ויקטוריאנית שזה די אופנתי עכשיו? אולי הוא מנסה גישה אירונית? אני חושבת שהכל נמצא בספר הזה, ועוד. העלילות הבלשיות אינן מעניינות במיוחד, בעיקר כי הן לא אמינות עד כדי מופרכות: אני מניחה שגם במאה ה 19 לפושעים היה מספיק שכל כדי לא להיתפס: לשלוח תיבה מלאה בגופת בלש שרצחת למקום הימצאם של שאר הבלשים בלי סיבה טובה לעשות זאת, נראה לי כפושע די לא אינטליגנטי, שייתפס עד רדת הערב, למרות שהבלשים עשו שימוש בכל דפי הספר כדי לגלות מיהו...דבר דומה קורה לכל הדמויות - מעשיהן תמוהים ולא הגיוניים, מה שגרם לי לא להתחבר אליהן או לסיפור. הספר אינו כתוב רע אבל בתור ספר מתח הוא די עלוב, לטעמי. בתור שחזור התקופה הויקטוריאנית - למי שקרא את "עלה הארגמן" המופתי - הוא זניח. עיצוב הדמויות לוקה כאמור, בחסר, הסיפור די מקרטע. רמז מסויים על מניעי הסופר קיבלתי מההקדשה הזו: "לכריסטי - שתחפש בהקדשה הזאת חורים עלילתיים" בהקדשה לא מצאתי חורים עלילתיים, בספר, לעומת זאת, מצאתי די הרבה. אולי הספר נכתב כאתגר לכריסטי. היה מעניין לקרוא מה היא חושבת עליו...”

“"הסקוטלנד יארד" הוא ספר הביכורים של אלכס גרסיאן, ספר שהוא בדיוק "כוס התה שלי", אם להשתמש בביטוי מתאים. הספר הזה הוא מסע בזמן אל הרחובות הוויקטוריאניים של לונדון של שנת 1889, שנה לאחר שהתגלה הקרבן האחרון של ג'ק המרטש. הסופר מכניס אותך בהצלחה לאווירה של אותה תקופה; רחובות לונדון האפלוליים שמוארים באמצעות מנורות גז וכרכרות שמשמשות כאמצעי התחבורה, בתי האבן הקרים וכמובן, ה"סקוטלנד יארד" וחדר המתים שלו, כשהמז"פ רק הוכנס לשימוש. הסיפור נפתח בגילוי של גופת בלש מה"סקוטלנד יארד", כריסטיאן ליטל. הוא מתגלה בתוך מזוודה בתחנת הרכבת כשהשפתיים והעיניים שלו תפורות. תושבי לונדון עוד לא התחילו להתאושש מגל הרציחות של ג'ק המרטש, ולפתע גל חדש של רציחות מאיים על העיר. בעקבות גל הרציחות של ג'ק המרטש הוקמה ב"יארד" יחידת רצח שמונה 12 בלשים בלבד, והיא צריכה להתמודד לבדה עם עומס הרציחות בלונדון. אמון הציבור במשטרת לונדון הוא כה נמוך, והדבר האחרון שיחידת הרצח זקוקה לו הוא רוצח סדרתי חדש, ובפרט לא כזה שבלשי המשטרה הם על הכוונת שלו. הבלש האחראי על פענוח הרציחות הוא וולטר דיי, בלש חדש יחסית שמנסה להוכיח את עצמו כראוי לתפקיד, ומהווה שינוי מרענן; לא מתוסבך, לא אלכוהוליסט וללא שלדים בארון. במקביל, מתרחשת סדרת רציחות של גברים מזוקנים. מישהו משסף את גרונם ומגלח אותם. בעוד שלקרבנות בשני המקרים אין דבר מן המשותף, רוב הבלשים ב"יארד" מתקשים להאמין שמסתובבים שני רוצחים בחוץ. נראה שלונדון וה"סקוטלנד יארד" ייאלצו להשלים עם סוג חדש של פשיעות ועם שיטות חקירה חדשות. ההתקדמות בקרימינולוגיה כשיטה מדעית של איסוף ראיות ופתרון פשעים מוצגת בספר באמצעות דמותו של ד"ר ברנרד קינגסלי, חוקר מקרי מוות. הוא מוביל את החקירה ביחד עם וולטר דיי. שני החוקרים המסורים, ביחד עם צוות נפלא של דמויות משנה, חייבים לפלס את דרכם בערפל הרמזים והסחות הדעת כדי למצוא רוצח שהרציחות, כך נדמה, הופכות לטבע שני שלו. הכתיבה של גרסיאן משובחת, הן מבחינת אפיון הדמויות והעלילה, והן מבחינת האווירה והדיאלוגים בין הדמויות. הסיפור עשיר בפרטים היסטוריים ובאזכורים שמשתלבים ללא כל מאמץ בסיפור. הספר אינו ספר מתח במלוא מובן המילה משום שהקורא יודע מי מבצע את הרציחות ומדוע עוד לפני שהחוקרים עולים על כך. גרסיאן החזיר סוג של פשטות שחסרה מאוד בספרי המתח של היום. חוקרים לא מתוחכמים ורוצחים לא מתוחכמים, שלא לומר חובבנים. האווירה הוויקטוריאנית בספר היא כמעט דמות משל עצמה. התיאור של לונדון, צפיפות היתר והעוני המחפיר, וההתעלמות מילדים קטנים שנעלמים הם כמעט בלתי נתפסים עבור הקורא המודרני. שמחתי לגלות שהספר הזה הוא סנונית ראשונה מסדרה שתספק לקוראים את מה שהם רוצים לאחר קריאת ספר טוב במיוחד – עוד! ספר מתח תקופתי משובח שהקריאה בו הסבה לי הנאה רבה.”

“אחרי יום שלם שבו לא עזבתי את הספר (אפילו ביקשתי מאדם זר בתחנת האוטובוס להסב את תשומת ליבי כשיגיע האוטובוס שלי- ברגע שהתחלתי לקרוא שקעתי בו מיד) אפשר סופסוף לכתוב ביקורת! על העלילה בקצרה- דיי הוא בלש חדש במחלק הרצח, הוא הגיע רק אתמול וכבר ממונה על החקירה החשובה ביותר; רצח של שוטר. דיי לא כל כך מאמין בעצמו וחבריו לעבודה לא עושים לו חיים כלכך קלים, קצת מקנאים- כי איך ייתכן שהבלש החדש ביותר מקבל את התיק החשוב ביותר? אבל דיי נכנס לחקירה בשיא המרץ, ואפילו בתור קוראת יכולתי להזדהות עם החששות ותחושת הדחיפות והבהילות. המותחן מתרחש בלונדון בשנת 1889, רגע אחרי פרשת ג׳ק המרטש. האזרחים לא סומכים יותר על המשטרה, המורל במשטרה לא מרקיע שחקים והרעיון של רוצח סדרתי שלא מזעזע את כולם. התיאורים ההיסטוריים אמינים ביותר (אולי מלבד השפה שאינה ארכאית, אבל מצד שני זה מקל על הקריאה השוטפת והקולחת) ושיטות הזיהוי הפלילי והנתיחה שלאחר המוות בחיתוליהן- מה שהופך את הספר למקורי ומרתק. בונוסים- הדמויות אמינות ושונות אחת מהשניה באופי ובדרך המחשבה וכמעט ואין מידע מיותר שלא מניע את עלילת הספר או תורם רבות לתחושת התקופה. בקיצור- קריא ומהנה מאוד!”

“בשבילי, ספר מתח טוב, זה כמו רשימת קניות שכל המוצרים בה נמצאו בחנות ונקנו. הבה נראה אם גם בספר 'סקוטלנד יארד'- מוטיב זה קיים: 1. יש גופות? ועוד איך שכן. יותר מדי לטעמי. אני כבר יכול לדמיין את הכרוז צועק בקול גדול: "שימו לב קונים נכבדים! שימו לב! בסמוך למדור הפירות והירקות, נמצא מדור הגופות. אני קורא לכם לבוא לשם ולקנות כמה גופות שיתחשק לכם. ואל תדאגו, קונים יקרים, יש מבצע מכירת חיסול- 2+1. קונים 2 גופות שבמבצע ומקבלים אחת במתנה! אני חוזר ואומר: בסמוך למדור הפירות והירקות, נמצא מדור הגופות. אני קורא לכם לבוא לשם ולקנות כמה גופות שיתחשק לכם. ואל תדאגו, קונים יקרים, יש מבצע מכירת חיסול- 2+1. קונים 2 גופות שבמבצע ומקבלים אחת במתנה! מהרו עכשיו. לפני שהגופות יאזלו" וזה לא הכל. לאחר מכן הוא מתחיל לפרט: "גופתו של שוטר בדימוס, כבן 39, כנראה חי חיי רווקות ונטולי מין (את זה אפשר לראות לפי צורת איבר מינו) אשר נרצח על ידי רוצח סדרתי בעזרת סכין קצבים- רק ב- 1.99"(את התשע בסוף הוא מבליט כמו שכל הכרוזים האלו מבליטים) אני חושב שאין עוד צורך פרט עוד. כנראה שכבר הבנתם לבד וזה הספיק לכם לגמרי. 2. ויש תעלומות רצח? אכן כן. לא סתם כתבתי 'תעלומות' ולא 'תעלומה'. יש כמה. ושוב, יותר מדי לטעמי. מכירת חיסול!!! 3. יש שוטרים ובלשים? בטח. קוראים להם: 'הסקוטלנד יארד' אלא מה? יאללה, מכירת חיסול. (דרך אגב, אחד כבר חוסל על ההתחלה...) 4. יש תקציר מעלף? מובן שכן. התקצירים *תמיד מעלפים* 5. יש כריכה יפה? ברור! כריכה שפשוט צועקת: 'הי בחור, אתה זה ששם, קנה אותי!!! אני מבקשת!' 6. יש לפחות תשבוחת אחת? כן, כן. ועוד איזו תשבוחת... אז יחד עם הכריכה היפה והמסתורית שפשוט דורשת שאקנה את הספר, התקציר המלהיב שגם דורש שאקנה אותו, תשבוחות משבחות, ואולי גם בגלל הקול המעצבן שבראשי- לקחתי את הספר. מה לעשות? לא היתה לי ברירה. ואחרון חביב, מספר 7: יש סוף מפתיע? וואו. באמת שאינני יודע. בקושי הספקתי לצלוח את עמוד 100. ולמה נראה לכם שבכלל אצליח לשרוד עד עמוד 430 רק כדי לענות על הסעיף אם יש לו סוף מפתיע?? אז הסוף המפתיע הוא המרכיב שחסר ברשימה. או ליתר דיוק: זה שלא הצלחתי להגיע אליו. וכשלא מצליחים להגיע לסוף... ובכן, כל הרשימה מיד הולכת לעזאזל. הביקורת הזו היא מיועדת בעצם לכל ספרי המתח הבינוניים ומטה שקראתי. פשוט רק עכשיו, אחרי הקריאה ב'הסקוטלנד יארד', הביקורת הזו נולדה במוחי. ואת האמת, אני די מסתייג מספרי מתח. איני אוהב את צורת הכתיבה שלהם. איני אוהב את תוכנם. לא מתחבר לז'אנר הזה. מלבד אולי כמה ספרים בודדים (בין הבולטים שבהם: 'צופן דה וינצ'י' ו- 'חשוב על מספר') כל ספרי המתח שקראתי הם- וסליחה על הביטוי- בזבוז שלם של זמן. לסיכום, ברצוני להצהיר הצהרה: אני אדם שאוהב ונוהג למחזר באופן קבוע. אני ממחזר הכל: בקבוקים, ניירות, שקיות, סוללות, זכוכיות ועוד. הכל למען הסביבה. הייתי אומר לכם בשמחה שצריך ללכת עכשיו ומיד למיחזורית הקרובה לביתכם ולמחזר את 'הסקוטלנד יארד' ועוד אלפי ספרי מתח בינוניים שכמוהו. אבל נראה שאלכס גרסיאן עשה את העבודה השחורה ומחזר אותו במקומי. ולמען האמת, זו לא כל כך בעיה לעשות את זה. כל שעליו לעשות הוא להצטייד בהמצאה חדישה ומבריקה למדי של שונרא החתול ( קוראים לזה 'המחוללרלן'. וככה מבטאים את זה: ה-מ-חו-ל-לר-לן. כל הזכויות שמורות לשונרא), להקליד למחוללרלן את מילות המפתח, ללחוץ על מקש "התחל חירטוט" (או "התחל מיחזור"), לקחת את רשימת הקניות של אשתו, ללכת לקניות וכשהוא יחזור (אם הוא יחזור), הוא צריך ללחוץ על מקש: "סיים חירטוט (ומיחזור) ותן לי את רב המכר הבא" ובתוך שניות נפלט ספר ערוך כרוך דרוך ובמקרה של עומס יתר על המחוללרלן אז קצת חרוך, ולחכות שצ'רלס דיקנס וארתור קונן דויל יואילו בטובם לעלות מתוך קבריהם ולמחוא כפיים...”