ביקורת ספרותית על הסקוטלנד יארד מאת אלכס גרסיאן
ספר מעולה

---

ואו! יש לי פשוט חיוך ענקי על הפנים, כרגע סיימתי ספר מופלא. "הסקוטלנד יארד" של אלכס גרסיאן - ספר שובה לבבות, מותח, מלא באקשן וגם דמעות. כשראיתי את הספר בתחילה זה היה כשהחזרתי אותו אל מקומו לפי הסימון בספרייה העירונית שבה אני מתנדבת, אבל לא יכולתי לנתק את עיניי מהכריכה היפיפה שלו. כן, ספר לא שופטים עפ"י כריכה, אבל היא פשוט קרצה לי במובן מסוים, והשם של הסיפור מודפס בעדינות על הכריכה בצבע לבן-גיר, הסקוטלנד יארד - מיד ידעתי שלספר היה יש כל כך הרבה לספר. לצערי, אני מתנדבת ולא ממש באתי לקרוא, אז פשוט השארתי את הספר במקומו, לאחר כחצי שעה, ראיתי שאין עומס אז לקחתי את הספר לחיקי שוב והתיישבתי על הכורסא, פותחת את העמוד הראשון.
פרולוג
לונדון, 1889

מיד הפכתי את הספר וקראתי את התקציר, רק נשאבתי לתוך המילים השחורות שבהקו על גב הכריכה ומיד חזרתי אל הפרולוג עצמו. התחלתי לקרוא ואני חייבת לציין - ספר שכזה צריך לקרוא על כוס תה משובחת!! העמודים הראשונים ריתקו אותי באווירת הספרייה השקטה באותו היום, אבל לצערי הייתי חייבת להחזיר אותו למקומו שוב וחזרתי אל ביתי. ימים ספורים אחר כך חזרתי לספרייה עצמה והשאלתי אותו, המשכתי לקרוא מהיכן שעצרתי ולא הספקתי. העיניים שלי התמקדו במילים הקולחות, יכולתי ממש לדמיין שאני נמצאת באותה הסיטואציה שבנה לו כאן גרסיאן, אני בתוך הספר, בתוך העולם הדמיוני שלו.
שאלות רבות עלו במהלך הקריאה, אבל אלכס כיסה את כולן אחת אחרי השנייה בקצב מדויק ובכתיבה מרתקת.
פשוט מבריק, איך שהוא תיאר את התקופה, את הרגשות, את הכול.
אני חייבת לציין שמי שלו ורק מתלבט - אל תתחבטו, תקראו את הספר הזה, יש בו משהו טהור, יש בו משהו מקסים שישאיר בכם חותם למשך זמן רב. לא תצליחו להינתק מהספר גם אילו רציתם, כי הכתיבה של גרסיאן פשוט מכשפת...

כמה ציטוטים שאהבתי לבסוף, ספוילרים כמובן...:
"חובתנו איננה כלפי הגופות האלה, חובתנו היא למלכה ולחוק. לאידיאל של החוק. ולאנשים החיים. הם הקורבנות האמיתיים, כי יש להם תקווה, והם נושאים אלינו את מבטם."

"...נקה את החדר הזה ולך הביתה. תנוח. מחר העבודה חסרת התקווה הזאת תתחיל שוב, והיא תתחיל שוב בשבילך כל יום עד שתתפטר או תפרוש. אלא אם כן היא תהרוג אותך לפני כן, כמו שהרגה את המפקח ליטל."

"הוא טועה, אתה יודע," אמר קינגסלי. "לגבי החובה שלך לאנשים החיים, אני מתכוון."
הרופא היה שקט במהלך הנאום הארוך של טיפני, אבל עכשיו הוא התקרב להמרסמית והניח יד מרוחה בפיח על זרועו.
"חובתך היא לחברה, והמתים תמיד היו חלק מהחברה. האופן שבו אנחנו מתייחסים למתים, מלמד עלינו רבות. טיפני מעולם לא היה מטובי הבלשים ביארד. קל מדי להביס אותו, ועכשיו הוא מפוחד ומבוהל מהמחשבה על עבודה נוספת. אל תלמד ממנו."

"הם היו מביאים את הגופות למקום הזה, המקום הזה שבו המתים הארוכים מחכים."
"חדר המתים?"
"ככה קראו לזה, אבל זה היה רק שולחנות ושולחנות, שורות בכל המקום, והכול קצר מדי בשביל הגופות הארוכות. הרגליים שלהם היו למטה מהקצה. הגיעו עד הרצפה, אבל הם לא הלכו והם לא רקדו יותר. הם לא רקדו בשבילי."

"אני ארקוד בשבילך, כחול. אני ארקוד בשביל כולם, כל מתים. בדיוק כמוך. בדיוק כמוך. אתה ואני."
"אין בינינו שום דמיון. לך לישון."
"יש לי בחירה, זה הכול. אל תחזיר אותי לבית המחסה, ואני אראה לך איך לרקוד. תסתכל עלי ותלמד. נראה אותך אם לא. זה טוב לרקוד. ואתה חייב לעשות את זה עכשיו כי המתים כבר לא זוכרים איך."
דיי פנה וחזר לאורך הרחוב בריצה מהר ככל יכולתו, אבל הוא עוד שמע את האיש הרוקד מאחוריו זמן רב לאחר ששב ליארד.
"תרקוד, כחול, תרקוד."

"אין פה מחסור בפשיעה, דיי. ואין די זמן ביום לטפל בה. אף פעם אין די זמן."

"ואיך קראו לך? מה היה שמך לפני שהמתים התחילו לרקוד?"
"לא משנה."
"לי זה חשוב."
"הנרי."
"יפה. הנרי. אני יכול לקרוא לך הנרי?"
"אני כבר לא הנרי. אני רוקד. אני מוות."
"אני לא יכול לקרוא לך 'מוות'."
"לא משנה איך שתקרא, אני נשאר מה שאני."

קלייר הייתה נחושה לספר לוולטר על האורח המשונה ברגע שתראה אותו. הוא יקשיב לה.
הוא תמיד הקשיב לה.
העולם היה מלא בגברים מסוגו של ג'יימס טיפני. היה בו רק וולטר דיי אחד.

נוויל לקח את הסדין הלבן שעל הספה והרים אותו מעל ראשו. מתחת לסדין האוויר היה סמיך והאפלה מוחלטת, ונוויל הרגיש בטוח. אם הדלת תיפרץ והמרטש ייכנס, הוא יחלוף ברגל בוטשת על פני הילד העטוף בסדין ולעולם לא ימצא אותו. ג'ק יראה רק רוח רפאים נוספת.

"הוא מת, בחורי. הרוצח של ליטל חיסל אותו."
המרסמית מצא את קולו.
"מה השעה?"
"לא מאוחר," אמר בלאקר. "הערנו אותך?"
"לא," אמר המרסמית. "ודאי שלא. מי מת?"
אבל משום-מה הוא כבר ידע.

"האם זאת היתה טעות מצדי, פיונה?"
"למה אתה מתכוון?"
"כל הזוועות שראית, כל המוות והרצח והרשע. פגשתי לאחרונה גבר בשם הנרי שכל זה גרם לו לצאת מדעתו, ואני..."
הוא לא הצליח לנסח כראוי את פקפוקיו. אתם פקפוקים שחש מאז החליט לשתף את בתו בעבודה שלו.
"המוות קיים, בין שאני רואה אותו ובין שלא, נכון?" אמרה.


"אני אוהבת את העיר הזאת, אבא. ואתה לא צריך לדאוג כל כך. לצד הדברים הרעים שאנחנו רואים, הראית לי איך לחפש את הדברים הטובים."

"אני... אני צריך לבקר את בעלך עכשיו," אמר. "תמתיני כאן."
הוא החל לחלוף על פניה, ואז נעצר ודיבר בלי להסתובב, בלי להביט בה.
"אולי ישחק לך המזל והוא ימות."

'"אני מסכים איתך. המתים נמצאים עכשיו במקום חדש, במקום שבו אני עוזר למשפחות שלהם למצוא אותם, ואולי להשיג גם צדק."
"זה טוב. אני זוכר אותך, הגברת שלך רצתה פרח."
קינגסלי חייך.
"כן, נתת לה ענף של שיח מטפס וכיסית אותה בשמיכה."
"זה שימח אותך."
"נכון."


"הם יכולים לישון במעבדה שלך? המתים, אני מתכוון. הם יכולים לישון? לא היה מספיק מקום בשבילם בחדר המתים והם לא יכלו לנוח."
קינגסלי זכר את השולחנות הקצרים ואת הרוח שנשבה בסככה הפתוחה, שם איחסנו את הגופות. הוא זכר את הרגליים הקרות והחיוורות שהשתלשלו במעבר המרכזי, נעות ברוח, רצות במקום.
"כן, יש להם מקום לנוח עכשיו."

"אני חושב רק עד כמה אני מאושר, משגילינו שאת בריאה."
"איאלץ להפסיק ללבוש מחוכים."
"זה מה שהדוקטור אומר לי."
"אני אהיה שמנה ומכוערת."
"לעולם לא תהיי שמנה ומכוערת," אמר דיי. "תמיד תהיי האישה היפה ביותר בלונדון."
והוא התכוון לדבריו.


בעודם מדברים הם חצו את הפארק והגיעו לגן שקוע. בינות לפרחים ניצב פסל של ילד מלאכי על ראשו של דג ענק. הם נעצרו והביטו בו.
"אתה רואה, אבא, זה באמת מלאך. הילד, אני מתכוונת. אמרת שהוא לא, אבל הוא כן."
"לי הוא נראה כמו ילד רגיל," אמר.
"אני אומרת שהוא מלאך."
קינגסלי הביט בבתו וחייך. "טוב," אמר, "אולי הוא מלאך, ככלות הכול."

» ביקורות נוספות של איש פח
» ביקורות נוספות על הסקוטלנד יארד