היה לי די קשה לקרוא את הספר הזה. על פניו יש בו כל מה שנחוץ כדי שאהיה מרוצה: לונדון של 1889, שנה אחרי עלילות ג'ק המרטש, הסקוטלנד יארד בתחילת דרכו מנסה להפוך לגורם משמעותי בבלימת הפשיעה העצומה בעיר הגדולה. התחלה של תהליכים מדעיים לזיהוי פלילי (אגב מארק טווין כתב סיפור על גילוי טביעת האצבע ושימוש בה, ושיכנע אותי הרבה יותר מגרסיאן) ורתימת המדע לצורך שמירה על שלום הציבור. בלשים מסורים, בלשים מחפפים, בלשים נעדרים, בלשים נרצחים...מכל טוב.
לאורך כל הקריאה היתה לי הרגשה שגרסיאן לא החליט מה הוא רוצה שהספר שלו יהיה: אולי ספר בלשי? אולי לשחזר אווירה ויקטוריאנית שזה די אופנתי עכשיו? אולי הוא מנסה גישה אירונית? אני חושבת שהכל נמצא בספר הזה, ועוד.
העלילות הבלשיות אינן מעניינות במיוחד, בעיקר כי הן לא אמינות עד כדי מופרכות: אני מניחה שגם במאה ה 19 לפושעים היה מספיק שכל כדי לא להיתפס: לשלוח תיבה מלאה בגופת בלש שרצחת למקום הימצאם של שאר הבלשים בלי סיבה טובה לעשות זאת, נראה לי כפושע די לא אינטליגנטי, שייתפס עד רדת הערב, למרות שהבלשים עשו שימוש בכל דפי הספר כדי לגלות מיהו...דבר דומה קורה לכל הדמויות - מעשיהן תמוהים ולא הגיוניים, מה שגרם לי לא להתחבר אליהן או לסיפור.
הספר אינו כתוב רע אבל בתור ספר מתח הוא די עלוב, לטעמי. בתור שחזור התקופה הויקטוריאנית - למי שקרא את "עלה הארגמן" המופתי - הוא זניח. עיצוב הדמויות לוקה כאמור, בחסר, הסיפור די מקרטע. רמז מסויים על מניעי הסופר קיבלתי מההקדשה הזו: "לכריסטי - שתחפש בהקדשה הזאת חורים עלילתיים" בהקדשה לא מצאתי חורים עלילתיים, בספר, לעומת זאת, מצאתי די הרבה. אולי הספר נכתב כאתגר לכריסטי. היה מעניין לקרוא מה היא חושבת עליו...
